הרב צבי וינברג
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (בראשית ז', ב')
בבית אלקים (להמבי"ט שער היסודות פרק מ"ט) כתב טעם לפי הסברא ולפי קבלת התורה, על הריבוי המיוחד שיש בעולם בבהמות הטהורות על הבהמות הטמאות. שאפי' שבכל יום שוחטים מהם הרבה והיה ראוי שהם יתכלו מהעולם, כי הם אינם פרים ורבים יותר מבהמות טמאות, ואם יש במדינה אחת למשל אלפים סוסים, יש כנגדם ארבעת אלפים בקר ועשרת אלפים כבשים ועזים [ועי"ש שמיישב מה שקשה מחולין סג].
לפי הסברא: כי הם מושגחים יותר מלמעלה, כי יש בהם תועלת בחייהם ובמותם, בחייהם: בבהמה דקה גיזה וחלבה, ובגסה עבודה וחלבה, ובמותם: על ידי שחיטה הם נאכלים לכל אדם בכל מאכל, מה שאין כן בטמאים המשמשים האדם לרכיבה ולמשא, כי כיון שאין תועלתם כ"כ אין פרטי מיניהם מושגחים מלמעלה שיתרבו כמו הטמאים.
ולפי קבלת התורה: שבא במצות נח בהכניסו לתיבה מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה וגו', ומכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה. שלפי שהיה עתיד להתיר להם הבשר בצאתם מן התיבה והיה צריך שיהיו הטהורים רבים, לכל הצרכים אשר יש בהם תועלת בחייהם ובמותם כמו שכתבתי, גזרה חכמתו יתברך בעת כניסתם לתיבה שיהיו שבעה שבעה מן כל בהמה טהורה, וב' מן הטמאים.
ובצאתם מן התיבה למשפחותם פרו ורבו משם והלאה לפי הטבע, כל אחד כפי ערכו, מן הטמאים, זוג אחד בשנה אחת הוליד זוג אחד שניים, מן הטהורים ז' זוגים הולידו שבעה אחרים או כפלים, וכן בכל שנה ושנה נתרבו הטהורים לפי ערכם הראשון המרובים אשר יצאו מן התיבה והטמאים לפי ערכם הראשון המועט אשר יצאו, ע"כ.
(קב ונקי)