"הנה נא זקנתי" (כ"ז, ב)
רבינו היה רגיל בשיחותיו דברי הגמ', שתלמיד חכם נקרא 'סודני' ופרש"י שהוא על שם הפסוק "סוד ה' ליראיו". והיה מטעים זאת שאם נעשה האדם תלמיד מובהק להקב"ה ועמל תמיד לדעת עומק דעתו בכל סוגיא מסוגיות התורה, זוכה להגיע למדרגה שהקב"ה מגלה לו סודות הבריאה.
כל מי שהכיר את רבינו מקרוב, ראה סביבו הנהגה שמימית, הן דברים מופלאים שלא יופרע מתלמודו ומצוותיו והן בכך שרצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם. סיפור נפלא שנתפרסם בחייו ואף הודפס בכמה כתבי עת וספרים, סיפר תלמידו רבי צבי ברודי.
היה זה בתקופה שהתחילו להקרין סרטים במהלך הטיסות במטוסים, בכל מדור ומדור היה בתחילתו מסך גדול, שעליו ראו את הסרטים, ורבינו היה מבקש מראש שינתן לו מקום שלא יהיו בו סרטים, שיוכל ללמוד בשקט ולא לשבת ליד מפגע כזה בקדושה.
באחת הטיסות, שמו את רבינו בשורה הראשונה לפני המסך, כשראה רבינו את הדבר פנה אל הדיילים וביקש שיעבירו אותו מקום, שכן הדבר מפריע לו ללימודו ואינו יכול לשבת שם. הם ענו שעל פי הביטוח שחברת תעופה נותנת ללקוחותיה, אסור להם בשום אופן לשנות את מקומו. הטיסה החלה ודווקא מסך זה לא עבד, הדבר גרם שרבים מהנוסעים עברו למדורים אחרים בהם פעל המסך ולא רק שלא היתה לרבינו הפרעה בלימודו, עוד היה לו סביבה שקטה בטיסה זו, ויכול היה ללמוד בהשקט ובטחה.
כך מספר גם נכדו הג"ר יהושע חייטובסקי שהתלווה אליו פעמים רבות בחמש עשרה שנותיו האחרונות, שבפעם נוספת כשהיה עמו, ארע שבאורח פלא המסך שהוצב מולו לא עבד כראוי ולא ניתן היה לראות בו מראות שאינם ראויים.
"רצון יראיו יעשה"
מאמר הכתוב "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" התקיים בו במלואו, אלפי סיפורי מופת נקשרו ברבינו, בברכותיו ותפילותו, בענוותנותו תלה זאת תמיד בכח החזקת התורה ומצוות הצדקה, וכשהיו מדברים איתו על ברכותיו שנשאו פרי היה מגיב: ודאי, תורמים צדקה להחזקת התורה, מונח בזה כל הברכה! כך ניער מעצמו את סיבת הישועה בפשטות, אך כל מי שהתבונן הבחין שהקב"ה שמר את פיו וברכות והבטחות שיצאו מפיו לא חזרו ריקם, ופעמים שנקב בתאריכים מדוייקים ואופנים מהם תצמח הישועה וכד' וכך הווה ויהי לפלא.
רגישותו לדבר שבקדושה הגיעה לידי ביטוי בהנהגות שונות, למשל השתדל שלא למכור חפצים ששימשו את הישיבה לגויים. פעם עמד למכירה רכב של הישיבה וסיפרו לרבינו שהשיגו קונה גוי במחיר טוב, רבינו התפלא רכב ששימש את הישיבה ימכר לגוי, וסירב ואמר לחפש יהודי ועדיף שומר תורה ומצוות.
כאמור, רבות מהנהגות הקדושה והפרישות עשה בצניעות, ונזהר להסתיר אותם ובחיצוניותו לא ראו מאומה, פעם ביקר אצלו ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל וכשיצא ממנו התפעל ואמר: "הוא כזה ענק, מאידך, הוא מתנהג כל כך נורמלי"…
היה לרבינו חוש ריח רוחני מופלא שלא יכול היה לסבול דברים טמאים, תלמידו רבי זלמן פנחס שטולצנברג מספר, שהיה עוקב אחריו בעת שכיהן כמשגיח בישיבת חפץ חיים ששכנה בשכונת ווילמסבורג וכשהיה מגיע משכונת מגוריו באיסט סייד היתה דרכו ללכת בצד מסוים של הכביש וכשהיה מתקרב לבית תיפלתם היה חוצה את הכביש לצד השני ורק כשעבר את אותו מקום שב למסלול הליכתו הקבוע.
זו היתה גם חלק גדול מהסיבה שבגינה החליט לעקור מארה"ב ולעלות לארץ ישראל עם בני הישיבה שהקים, למרות כל הקשיים שהיו כרוכים בכך, כמובן שהמניע העיקרי היה מצוות ישוב ארץ ישראל, אך הוא דיבר הרבה עם הבחורים על אווירת הקדושה שבארץ ישראל ובפרט בירושלים פלטרין של מלך.
מעניין לציין שגם בעניני מידות ראו איך הפריע לו מידות רעות, כמה פעמים כשהיה נמצא במחיצת בעלי גאוה הרגישו שקשה לו מאד עם זה, למרות שנמנע מלדבר לשון הרע ואפילו לרמוז, יכלו להרגיש שזה מפריע לו. ופעם כשדיבר על גנות הגאוה אמר שלפעמים פוגשים אנשים "אז אס איז עיפשט פון זיי גאוה",ש"ריח חריף ודוחה של גאוה נודף מהם" וכאשר אמר זאת ראו במוחש את המיאוס שהוא מרגיש כלפי גאוה.
"תאמר לו שאין לו ארבע כנפות"
רבינו הקפיד שלא יבואו זרים לאסוף כסף בישיבה באמצע הסדר שלא לבטל תורה. בשנים צעירות יותר היה ניגש בעצמו לומר לאלו שאוספים לא להיכנס להיכל בית המדרש. היה אחד שהיה רגיל לבוא ולא מיהר לצאת, פעם כשהגיע, הורה רבינו לאחד מבני הישיבה לגשת אליו ולומר לו שראש הישיבה מבקש שלא יאסוף בבית המדרש. שאל הבחור ואם ישאלני הלה, מדוע, מה אענה לו? ענה לי רבינו במפתיע, "תאמר לו שאין לו ארבע כנפות".
הלך הבחור וביקש ממנו בשם ראה"י לצאת מבית המדרש, אותו אחד לא ויתר ושאל מה זה ועל מה זה? אמר לו הבחור מה שהורה לו ראה"י לומר, הלה בא לקראת ראה"י ואמר לו, למה נראה לרב שאין לי ציצית? אמר לו רבינו, אדרבה, תראה לי את פתילות הציצית, באותו רגע נשא את רגליו וברח.
"השי"ת יעזור שלא נפסיד"
סיפור מופלא אירע באחת הפעמים האחרונות שרבינו שהה באנגליה. זמן קצר לפני שהיה אמור לצאת מאכסנייתו נזכר שבבנין ממול הגיע לילה קודם אחד האדמורי"ם וביקש רבינו להיכנס לבקרו. המקורבים ניסו להניעו באומרם שהשעה מאוחרת מאד ועלולים לאחר למטוס, ובכלל הלא אותו אדמו"ר צעיר ממנו בהרבה ולמה לא יכנס הוא, ולמה זה פגיעה? אך רבינו בשלו, הוא טען שבנסיבות שהיו אי כניסה אליו יכולה להתפרש כפגיעה, ולכן החליט להיכנס באומרו שהשי"ת יעזור שלא נפסיד.
ואכן כך היה, רבינו כיבדו, נכנס למעונו ודיברו ולאחר מכן נסעו לשדה התעופה היתרו. כשהגיעו התברר שדלתות המטוס נסגרו כבר ולא ניתן להיכנס בשום אופן, מלווי רבינו ניסו להתווכח, אך הבינו שאין לדבר שום סיכוי. לפתע נשמע כרוז: הנהלת שדה התעופה מכבדת רבנים ולכן היא מאפשרת את עיכוב הטיסה וכניסתם למטוס. התברר שבאחת מרשתות התקשורת האירופית עשו בדיוק כתבת תחקיר ובה סקירה על השירות בנמל התעופה ובדיוק באותה שעה היו באמצע להסריט בשדה התעופה, לכן ההנהלה היתה רגישה שלא יהיו טענות וכד' והכניסה את רבינו לטיסה.
במה הארכת ימים?
רבינו האריך ימים בצלילות ובריאות, קרוב לשבעים וחמש שנה רצופות הרביץ תורה והעמיד תלמידים, רבים תהו במה זכה לזכות נדירה זו כפי שמצינו בגמרא את המושג שהתנאים הסבירו במה הארכת ימים? התשובה הפשוטה שזורה לכאורה במה שהיה מרגלא בפומיה כל ימי חייו, על הפסוק "כי הם חיינו ואורך ימינו", כשהאדם חי את התורה והמצוות ומקיימם ככל שניתן בשלימות זו עצמו סיבה לתת לו אורך ימים.
אם חז"ל גילו לנו (פאה פ"א מ"א) שתלמוד תורה כנגד כולם, ביטול זמן היה אצלו החטא החמור ביותר. לא אחת כאשר דיבר ועורר בשיחותיו על הענין של ניצול הזמן החל לבכות בכי תמרורים, וכי צריך לדבר על חזלי"ם בכדי שלא יבטלו תורה, איך יתכן כדבר הזה, הלא הקב"ה נתן לנו את מתנת החיים ואיך אפשר לבזבזם על דברים של מה בכך.
אלו היו הדברים שדיבר כאשר התאספו בביתו חשובי התלמידים, ביום שהגיע לגיל מאה שנה, כ"ז אלול תש"ע. הוא פתח ואמר "מאה שנה עוברים מהר…" לא כפי שנוטים לחשוב, ואמר, הלא עבודת האדם בעולמו היא לשעבד את כל גופו להקב"ה. כתוב 'אני לדודי ודודי לי', מהו אני לדודי, מה אדם יכול לתת לבוראו. יש אדם שתורם את פיו להקב"ה זוכה הוא שהקב"ה משיב לו ונותן לו אף הוא את כל הנצרך לו. אז החל לבכות ואמר בקול נרגש – הקב"ה ברחמיו נתן לי בפקדון את גופי כבר מאה שנה, אם הייתי יודע שאגיע לגיל זה הייתי מנצל את חיי יותר, ובכל זאת אני יכול לומר היום שכל מה שיש לי נתתי להקב"ה שיהיה בשלימות… והקב"ה גמל עימי חסד ונתן לי שנים ארוכות.
בדברים נוספים שנשא באותם ימים בפני תלמידים הביא את נוסח התפילה "זכרנו לחיים… למענך אלוקים חיים", שהמעלה הגדולה בחיים היא כאשר האדם חי ומשתמש בחייו "למענך אלוקים חיים" ואז התבטא בדמעות ואמר – 'אתם רואים אותי, כבר אדם זקן שרוב ימי חיי כבר מאחורי, ומסתמא כל אחד חושב כמה כח ושמחה יש להמשיך בעבודת הקודש בגיל זקנה מופלגת כזו, אולם אני אומר לכם, הלוואי שהקב"ה יתן לי עוד מאה שנה של עבודת הקודש, שזוהי השמחה והשלווה הגדולה ביותר לנפש האדם, שזוכה להיות בעבודת ד' כל ימיו, ואין גבול וקצבה לשמחת החיים באופן זה.
לשמוח באריכות ימים ושנים
דברים מעניינים באותו סגנון אמר רבינו לתלמידו הרה"ג רבי מאיר פרייזלר, היה זה עשר שנים קודם לכן, ביום שמלאו לו תשעים שנה, ר' מאיר ניגש ובירך את רבינו במזל טוב. הוא הפתיע אותו כששאלו, למה אתה מברך אותי, הלא לכאורה זהו יום עצוב עבורי שהרי אתה מזכיר לי שנשאר לי פחות ימים עד אריכות ימים ושנותי?
רבי מאיר נבוך מהשאלה ושתק. אולם רבינו המשיך ואמר: האמת שאני שמח, כי כאשר אני בוחן את העבר ושואל את עצמי האם קיימתי את תפקידי בשנים האלה אני רואה שבס"ד השתדלתי לקיים את תפקידי, אם כן יכול אני לומר ב"ה כבר עברו תשעים שנה מחיי ואני ממשיך לעשות רצונו יתברך בנאמנות.
הוא הוסיף ואמר לו: היום אתה צעיר, אם אתה מעוניין שגם אתה תוכל לשמוח כאשר תאריך ימים ושנים, תזכור כל יום לזרז את עצמך לעשות את תפקידך בנאמנות ואז תוכל לשמוח.
נכנס פעם למעונו ראש ישיבה מארה"ב עם כמה תלמידים לאחר שרבינו דיבר איתם מעט בלימוד בקשו ברכה ושאלו איך צומחים לתלמיד חכם? הסתכל רבינו בשעונו ועשה תנועה כזאת כחס על הזמן, התלמידים ורבם נבהלו, הם סברו שרבינו מרמז להם שאין לו זמן אליהם, אך אז אמר כתשובה לשאלתם: "כל מה שיש לי היום שזכיתי להעמיד ישיבה ותלמידים הוא בזכות ניצול הזמן".
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')