"ואתחנן אל ד'"
סיפר רבי משה מרצבך שליט"א: היה אברך שהיתה לו שאלה הלכתית. אמרתי לו ששאלה כזו יש לשאול את מרן ראש הישיבה זצוק"ל. כידוע מרן זצוק"ל היה רב גובריה בכוח הפסק, שהיו נהירים לו חדרי השולחן ערוך על נושאי כליו. אותו אברך אמר שיש לו אימתיה דרביה ללכת בעצמו, ולכן הצעתי לו להתלוות אליו.
דפקנו על דלת ביתו של מרן. היה זה בשעה אחת-עשרה לפני הצהרים, ידענו שמרן עומד לקראת אמירת השיעור בישיבת פוניבז' לצעירים, אך היות והשאלה דרשה מענה קצר, אמרנו שודאי יתאפשר לו להשיב על כך לאלתר.
הדלת נפתחה, דמותו של מרן זצוק"ל לנגדנו, עומד בפתח, כשהגמרא פרושה על ידיו, אולי ביקש להספיק לעיין גם בדרך לדלת, או שמא חשב שכך יוכל לרמז שאין שעתו פנויה.
שאלנו את השאלה בחטף, מרן הרהר קלות ואמר: "זו לא רק שאלה הלכתית, הכנסו נא". התנצלנו שודאי מרן ראש הישיבה ממהר להכין את השיעור, אך הוא בקשנו להיכנס.
האמת שהיינו המומים, שכן מאחורי השאלה ההלכתית עמדה באמת בעיה נוספת מורכבת ומסובכת, אך השאלה לא חייבה את הקשר בין הדברים. נדהמנו שמרן הבין על אתר שיש כאן ענין מעבר לשאלה.
מרן ישב עמנו וסיפר, שבעבר עלתה שאלה כזו על שולחנו של מרן הסטייפלר זצוק"ל. בהמשך השיחה הפך בענין על כל צדדיו, יעץ את אשר יעץ והשיב את אשר השיב.
כעבור מספר שבועות, חלף מרן ליד בית הכנסת 'איצקוביץ'. האברך הלה בדיוק עמד שם מתעכב לצורך קניית דבר מה בדוכן. מרן הבחין בו, פנה אליו והתעניין אודות הענין ההוא האם כבר הגיע לפתרונו. האברך הניד בראשו כאומר שעדיין לא. מרן ביקש ממנו לסור אליו שנית.
האברך עשה כבקשתו. כשהגיע אל מרן פרץ בבכי על הקושי שהוא נתון, כשנוסף על הקושי הנ"ל השתרגה עלתה על צווארו בעיה נוספת הקשורה לענייני ממון. עודו מדבר ומספר, פנה אליו מרן ואמר לו: "אבל אתה יודע שרבים מקנאים בך?!".
"בי מקנאים? במה? וכי מה יש לקנא בי – במר גורלי?".
"כן", השיב מרן. "הרי בוודאי שבמצב הזה התפילות שלך הן בהכנעה… הלא ידעת ערכן של תפילות שנאמרות בהכנעה? הלא לא יסולאו מפז! וכי איך לא יקנאו בך על התפילות האלו, שהנן יקרות מפז ומפנינים?"…
"האברך הנ"ל" – סיים הגר"מ מרצבך שליט"א – "סיפר לי את סוף המעשה כעבור שנים רבות. הבעיות באו ברוך השם על פתרונן, מרן ליוה אותו יד ביד לכל אורך התקופה הקשה בעצה פרטנית ובתושיה.
"אבל מאותו יום היה האברך הזה לבריה חדשה, היה באמתחתו 'מפתח' לכל עת מצוא – מפתח התפילה. הוא היה ל'מתפלל'… ואיש לא ידע את סודו, מה הוא המשפט שפתח בפניו שערי תפילה"…
רופא כל בשר
שח רבנו: "בעיירה של פעם לא היו רופאים גדולים. אלה שהתמצאו ברפואה היו לכל היותר בגדר 'סנדלרים' היודעים לחבוש תחבושות ופה ושם למרוח משחה.
"וכי בגלל זה היו בעירה יותר מחלות? לא. יהודים ידעו את הכתובת לאן צריך לפנות!".
מסופר על ה'בעל שם טוב', שכאשר בא אליו פעם יהודי וביקש ממנו שייתן לו כתובת של רופא למחלה מסוימת, שלח אותו לעירה רחוקה. קיבץ האיש את שארית כספו כדי לשכור עגלה שתסיע אותו לשם.
בבואו לעיירה, החל לחקור ולהתעניין על אותו רופא ונדהם לשמוע שאין כאן זכר לרופא ולא למרפא, אפילו חובש אין כאן.
"אם כן למי אתם הולכים כשיש לכם חולה?", שאל.
"אנחנו מתפללים אל הקב"ה", השיבו יהודי העיירה.
חזר האיש במר נפשו אל הבעש"ט וסיפר לו גופם של דברים, ולאיזה רופא פונים בעיירה זו, תוך שהוא מביע טרוניה בפני הצדיק על ששלח אותו לחינם למקום כל כך רחוק.
השיב לו הבעש"ט: "לרופא ההוא רציתי שתלך, לרופא כל בשר"…
ונשלמה פרים שפתינו!
'דין תורה' מענין היה אצל רבנו: "אברך נקלע לצרה, ולא היה יכול להיחלץ ממנה לבדו. לפתע הגיעה ישועה ממקור לא צפוי: אחד ממתפללי בית הכנסת שבו התפלל, היה מומחה לפתירת בעיות כאלו. כשנודע לו על צרת רעהו התגייס לעזרתו, ליווה אותו אישית בכל צעד עד לפתרון הבעיה, וטרח ללא לאות לעזור לו.
כשפנתרה הבעיה – החלה 'מריבה' ביניהם. אותו שנעזר אמר: "ידידי עזר לי מעל ומעבר, ופתר לי בעיה סבוכה ביותר. רצוני לשלם, בפרט בהיות והוא מתפרנס מזה, בזה שלא לקוח ממני כסף אני מפסידו".
השני טען: "מה שאני מתפרנס זה חשבון שלי, כעת באתי לעשות מצוה, ואיני חפץ שיטלו אותה ממני".
החליטו שניהם – מה שיפסוק רבנו כך יעשו.
רבנו הציע שיעשו פשרה: 'התשלום' יהיה – שאותו אדם שנעזר יתפלל לזכות מיטיבו, ובכך מצד אחד הנעזר ירגיש במידה מסויימת שהשיב לחברו, מצד שני – העוזר לא יפסיד את מצוותו.
הוסיף רבנו ואמר, שכלל לא נגרע חלקו של הנותן בזה שהמקבל מתפלל עליו.
עמו אנכי בצרה!
סיפר יהודי חשוב:
לילה אחד ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי להיכנס לרבנו, ישבו שם עוד כמה תלמידי חכמים וחיכו. פתאום הגיע לשם יהודי שלא היה נראה שומר תורה ומצוות, ונכנס מיד. כולם התפלאו כיצד הכניסו אותו בלי תור. לאחר שיצא הסביר הנכד, שזה היה רופא שהגיע לבדוק משהו אצל רבנו, ולכן נכנס ללא תור.
בהגיע תורי אמרתי לרבנו שכעת התחוורו לי דברי ה'נפש החיים', שתפילה על צער ה' מתקבלת מיד, כי הנה כולנו ישבנו וחיכינו בתור, והוא נכנס מיד. מדוע באמת נכנס, במה היתה עדיפותו עלינו? אלא, שאנחנו צריכים את רבנו עבור הצרכים שלנו ובזה יש תור, אבל הרופא הגיע עבור רבנו ולזה אין צורך להמתין בתור. כך אדם המבקש גשמיות לעצמו – יש תור, לא תמיד התפילה מתקבלת מיד, אבל אם מבקש על צער השכינה – תפילתו 'עוקפת' כביכול את התור ומתקבלת מיד".
חייך רבנו ואמר: "אבל אדם צריך להיזהר שלא לרמות את עצמו, שהוא בוכה על צער השכינה ובאמת בוכה על עצמו"…
(מתוך הספר 'ומתוק האור' פניני הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל)