סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מהרה"ח ר"נ וויינשטאק שליט"א מעשה נורא המלמדנו לקח כי ה'נותן' לצדקה והמיטיב לרעהו, אינו אלא 'מקבל' לעצמו טובה וברכה.
וכה היה מעשה עם זקנו הרה"ח רבי פסח וויינשטאק ז"ל (הלך לעולמו בשנת תשע"ו כשהוא בן מאה), שנתבקש ונענה בשמחה לנדב שולחנות וספסלים חדשים לביהמ"ד של כ "ק האדמו"ר מפשעווארסק שליט"א באנטווערפען.
באותם הימים כבר מלאו לר"פ תשעים ושתים שנות חיים בעולם הזה, והוא לקח הלוואה מהבנק (משכנתא) שזמן פרעון היה לערך שמונה שנים (בגיל 92 כבר לא נהוג עלמא לקחת משכנתא מהבנק, אבל בברכת הרבי הוא לקח את המשכנתא).
אחרי שכבר סידר את כל ענין ההלואה שאלו הגבאי – אולי תאבו לקחת על עצמכם גם רכישת 'הענגערס' (מתלים) לשטריימלך, מאותה חברה שיצרה את הרהיטים – כדי שיתאימו לצבע וצורת הספסלים החדשים, הסכים ר"פ והוסיף עוד כמה אלפי דולרים על המשכנתא.
אחרי כמה שנים כשהחל לדאוג 'שמא ימות למחר' פנה אל נכדו הנ"ל, שהיות ועדיין הרבה חדשי פירעון לפניו, הוא מבקש ממנו שיעזור לסלק התשלומים (ולא יתן לאביו – בנו של ר' פסח לשלם בעצמו…). אבל, לא כן חשב הקב"ה…
באמצע חג פסח האחרון בחייו כשהוא בן תשעים ותשע שנה הובהל ר"פ לבית החולים באשר כליותיו פסקו מלפעול ולעבוד. בני המשפחה כבר החלו להכין עצמם לסופו הקרב, כי כן הוא 'משפט כליות' בפרט אצל זקן שבע ימים בן 99 – אם פסקו מלעבוד הרי זה מורה על סיום החיים.
אבל הנה, אחר כמה ימים שבו הכליות לפעולתם כבראשונה. ר"פ חזר הביתה כלא היה דבר, חי את חייו כשכל חודש הינו פורע את מקצת מהחוב על תרומתו לביהמ"ד, עד חודש חשון – אז שילם את התשלום האחרון ללא עזרה מאיש בעולם. וראה זה פלא, לא עברו כמה ימים והוא השיב את נשמתו ליוצרה כשהוא כמעט בן מאה שנה.
ללמדך, שהנתינה הזאת לצדקה היא שהחזיקה אותו בחיים, ואותם ה'ענגערס' ש'הוסיף' לתת, הוסיפו לו עוד כמה חודשי חיים. אך חשב שהוא נותן, אבל באמת הוא קיבל.
(באר הפרשה)