לפני כמעט עשור נחשפתי לעולם מרתק מאין כמוהו. עולם של אנשים ורגשות ולמידה בלי סוף.
"עולם החינוך".
מאז נכנסתי לעולם הזה בהכוונתו של מו"ר זצ"ל, רוב יומי עובר בהתעסקות עם נערים במסגרות שונות ומגוונות, ממסגרות קונבנציונליות ועד מקומות למתמודדים למיניהם.
מלמדים בחיידר, ר"מים בישיבות, כל מי שנמצא שם יודע שהעולם הזה הוא דינאמי וסוער, אין יום שאתה נכנס למוסד בו אתה מלמד בידיעה מה הולך להיות היום, כל יום טומן בחובו התמודדויות משלו, כל שיעור או סדר הוא סוד כמוס שמתגלה לו לאיטו ככל שעובר הזמן, ואתה חייב להיות מוכן לכל דבר. פעם זה תלמיד סורר שהפתיע עם איזה תעלול ובוחן את התגובה שלך, ופעם זה דווקא מישהו חלש שהצטיין באופן מיוחד ומחכה להתייחסות שלך. 'דריכות' היא התכונה הבולטת אותה רוכש כל אחד העוסק במקצוע הזה ורוצה להצליח בו.
אחד המשפטים אותם אני שומע כל יום כל היום מורכב מכמה מילים בודדות, אני שומע אותו בעשרות ומאות סיטואציות וכמעט בכל הטיה אפשרית, הוא נאמר מפי כל סוגי הבחורים הנערים והילדים כתשובה או טענה לכל ענין שהוא.
"הרב, אבל זה קשה לי"…
אין מי שמתעסק עם חינוך הדור הבא שלא מכיר את המשפט הכל כך פשוט הזה, המשפט הכל כך טעון הזה, המשפט שבא כתירוץ על כל דבר וכסיכום להרבה מאד שיחות בין תלמיד לאיש צוות.
קשה לי לקום בבוקר…
קשה לי ללמוד כל כך הרבה…
קשה לי להתגבר על…
קשה לי לא להגיב או להגיב נכון…
כל דבר קשה, ואם זה קשה, זה תירוץ מספיק כדי לא לעשות או לעשות לא נכון.
יהיו שיגידו שזו בעיה של הדור הצעיר שמדי מפונק, יהיו שיגידו שהדור הזה לא מודע לתועלת של העבודה הקשה (רוחנית וגשמית) ומה היא תורמת לאדם, יהיו שיאמרו שהפתרון הוא לתת להם דווקא לעבוד קשה ולא לוותר לאף אחד, יהיו שיאמרו שאסור להקשות מידי וצריך לתת להם להתפתח בקצב שלהם.
אלו ואלו, כל מי שמודה (וכולם מודים בזה) שהבעיה קיימת, לא משנה מה הסיבה שהיא כאן איתנו, לא משנה מה הפתרון לה, מתמודדים איתה, וככל שעובר הזמן, ככל שמעמיקים אל הדורות הבאים הבעיה מתחדדת ומתגברת.
שוחחתי פעם עם אברך יקר ממכריי שחורש זורע ואף קוצר בשדה החינוך והוא החכים אותי בתובנה נפלאה, כזו שיכולה לעזור לכל אחד מאיתנו ולתת לנו כלים להתמודד בעצמנו, עוד לפני שאנחנו מעבירים לדור הבא, את היכולת הזו לעבוד עם נסיונות וקשיים שמופיעים בדרכו של כל אחד.
עקידת יצחק היא ללא ספק אירוע היסטורי מהמשמעותיים ביותר, אם לא המשפיע ביותר על היהודי בכל הדורות. כל ראש השנה בעמדנו להתחנן לפני שופט כל הארץ אנו מזכירים את זכות עקידת יצחק, כל בוקר אנחנו פותחים את היום עם אמירת פרשת העקידה ובכל הזדמנות אנו משתמשים באפרו של יצחק שצבור ומונח ע"ג המזבח לזיכרון עולם.
כח האמונה ומסירות הנפש אותם נתנו לנו אבות האומה באותו סיפור הירואי, מנחים את דרכנו לנצח. אבל ממרחק של שנים ארוכות אנחנו מתקשים לקבל את הסיבה לכך. מובן לנו משום מה שהדברים, על אף שוודאי שהם לא כפשוטם אלא נוגעים ברבדים עמוקים ביותר של תיקון העולם וכתרים הנקשרים לראש המלכות העליונה, נעשו מתוך גבורה על-אנושית שמתקבלת אצלנו כדבר פשוט. כלומר, פשוט לנו שאברהם אבינו ויצחק אבינו צלחו את הניסיון הזה, אבל אנחנו לא מעלים על קצה דעתנו את עוצמת הניסיון ומורכבותו ואת שלל כוחות הנפש והגוף אותם הם היו צריכים להשקיע במאמצים כבירים בשביל לצלוח את העקידה כרצון הבורא.
זה חייב להיות כך, אחרת לא הייתה לזה השפעה גדולה כל כך. ככל שאנחנו מודעים להשפעה של עקידת יצחק אנחנו חייבים להבין שמאחוריה מסתתר מאמץ עילאי נורא, כי ההשפעה של המעשה מעידה על עוצמתו.
נפנה מבט רק אל נקודה אחת, הדברים שנאמרו בין אברהם אבינו להקב"ה בשעת ציווי העקידה. כמובן שאין לנו מושג קלוש מהשיג ושיח של אברהם אבינו עם בוראו, מ"מ מעשי אבות סימן לבנים ובוודאי שאם נכתבו הדברים בתורתנו הקדושה יש מקום ללמוד אותם ו'לתרגם' את משמעותם לחיים המעשיים שלנו.
פונה הקב"ה לאוהבו אברהם ומצווה אותו לקחת "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". אילולא חז"ל הקדושים שמלמדים אותנו מה התרחש שם, לא היינו יכולים לחשוב כך. אברהם אבינו כביכול 'לא מבין' מה רוצה ממנו הבורא,
"את בנך" – "והלא שני בנים לי".
"את יחידך" – "והלא שניהם יחידים לאמם".
"אשר אהבת" – "שניהם אהובים לי"…
עד שנאמר לו במפורש "את יצחק", רק אז 'הבין' אברהם אבינו את הדיבור ומיד "וישכם אברהם בבוקר" בזריזות ובשמחה.
אתה מבין? אומר לי ידידי המחנך, כשנאמר מפי הדיבור "את בנך", כבר היה ברור לגמרי למי הכוונה. אם לא כן, הקב"ה היה אומר לו במפורש. אלא שגם לאברהם אבינו, זה שהכיר את בוראו בגיל שלוש שנים ודרש וחקר כל כך הרבה עד שנעשו כליותיו כמעיינות של חכמה ודעת, גם הוא נתקל בקושי, הוא ניסה לבדוק, אולי בכל זאת מדובר בישמעאל; גם זו הקרבה אבל לא כל כך גדולה כמו יצחק. הוא מנסה לברר בכל זאת אולי מדובר בישמעאל. שני בנים לי, את שניהם אני אוהב, הוא מנסה להישען על פתח כלשהו. אכן, כשהיה ברור לו שרצון ה' שהוא יקריב את יצחק, הוא התגבר ועשה זאת בצורה המושלמת ביותר. ומכל מקום, מהדין ודברים הזה אנו מקבלים הצצה לקושי העצום של אברהם אבינו ועל הניסיון הגדול בו הוא עמד.
תגיד לבחורים שלך, אומר לי ידידי, שקושי הוא לא תירוץ לשום דבר! קושי הוא לא סיבה להתחמק מכלום. קושי הוא דבר מחשל. לדבר שבא בקושי, יש תוצאות שגדלות והולכות ככל שהקושי גדול יותר. מי לנו גדול מאברהם ויצחק אבותינו הקדושים שאין לנו השגה בכלל בקצה גדלותם הנוראה. גם הם התמודדו עם קשיים, גם להם לא היה קל, אבל הם סללו לנו את הדרך ונתנו לנו את הכוחות להתמודד, להבין שגם לקושי יש תשובה, לכל השקעה יש תוצאה.
אם נרצה, את המסר הזה ניתן לקחת לא רק לשדה החינוך. כל אחד שישיב אל ליבו שכשקשה לו והוא מתמודד הוא מפעיל כוחות חזקים ומנצח, התוצאה היא השפעה טובה חזקה יותר לאורך זמן, הרי הוא מבניו של אברהם אבינו.
(מעובד ע"פ מאמריו הנפלאים של הרב איתמר טעפ שליט"א)