"בהעלותך את הנרות"
כשאהרן הכהן העלה את האור בנרות, הוא לא פעל רק להפיץ אור למטה, אלא "אל מול פני המנורה" – של מעלה – "יאירו שבעת הנרות". הוא הזריח גם אור עליון יחד עם האור התחתון. כל פעולה שאדם עושה כאן למטה, בעולם הזה, פועלת גם למעלה, בעולמות העליונים.
לכל פעולה גשמית ישנן השלכות רוחניות, עליונות. רבינו הקדוש רבי חיים ויטאל זצ"ל כותב, שבכל קיום מצוה שאדם מקיים בעולם הזה, הוא גורם לאיזושהי התחברות למעלה. הוא מתחבר לעולמות העליונים.
משל למה הדבר דומה? לחללית המשייטת לה אי שם בעולמות העליונים, אולם הניווט שלה נעשה מאיזשהו חדר פיקוד ובקרה הנמצא כאן למטה. מהחדר הזה היא מקבלת את כל הוראות ההפעלה למעלה. כל הפעולות שהיא מבצעת למעלה, ניזונות מאותו חדר פיקוד שלמטה. אם חלילה ינותק הקשר – יהיה זה סופה המר.
כך הוא יהודי המקיים מצוה – המצוה מקשרת אותו לעולמות העליונים, ובאמצעותה הוא פועל שם.
מה כבר עשיתי?!…
מספרים על מלך שחי לפני מאות שנים, וביום מן הימים ערך חתונה לבנו היחיד, יורש העצר.
החתונה נערכה ברחבה המרכזית של העיר, והיה צורך להביא לשם מערכת תאורה ענקית, הכוללת עשרות אלפי נרות ושמנים, שיאירו את כל הסביבה. כדי להניף את המערכת המורכבת הזאת אל על, היה צורך למתוח חבל עבה למרחוק, ולקשר אותו לבסיס שהוצב במרחק של מאות מטרים מהרחבה.
בעיצומה של שמחת החתונה, עבר שם כפרי אחד, הבחין בחבל העבה, והחליט שהוא זקוק לחתיכה ממנו לצרכי ביתו. נטל סכין חד וחתך ממנו חתיכה. באותו הרגע – במרחק רב משם – צנחה מערכת התאורה על ראשם של כל משתתפי החתונה, וגרמה לעשרות נפגעים. השמחה הגדולה הושבתה והפכה לתוגה…
שליחי המלך אצו רצו לבסיס, והבחינו בכפרי שחתך את החבל. תפסוהו וגערו בו על מעשהו, אך הלה לא הבין על מה יצא הקצף. הוא מוכן לשלם את שתי הפרוטות שפיסת חבל כזו עולה… הוא לא הצליח להבין שבמעשה הקטן הזה שעשה – הרס את כל החתונה של המלך…
כן הוא האדם – אומר רבי חיים ויטאל. כשם שכל מצוה שאדם עושה כאן, בעולם הזה, מחברת כל מיני חיבורים בעולמות העליונים, כמו כן חלילה גם להיפך: כל עברה מנתקת את הקשר שבין בורא עולם ועם ישראל.
שומה על אדם להבין ולדעת: אין שאלה כזאת "מה בסך הכל עשיתי?" – בין לטוב ובין למוטב! כל מעשה מצוה גורם לאור יקרות, המאיר מהעולמות העליונים לכל כלל ישראל, וחלילה, כל מעשה עברה מחשיך את האור הנפלא הזה.
זוהי התפיסה, וצורת החשיבה, שצריכה להיות לכל יהודי! לדעת ש"בהעלותך את הנרות" של מטה – "אל מול פני המנורה" – של מעלה – "יאירו שבעת הנרות", ולכל פעלה שהוא עושה, יש השפעה עליונה בעולמות העליונים.
"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"
הקב"ה אמר למשה רבנו: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" – תזמין לי שבעים זקנים. משה זימן מכל שבט שישה זקנים, ומאחר ונאספו שבעים ושניים, ערך לאחר מכן גורל, מי מהם יהיה מהשבעים הנבחרים (סנהדרין יז ע"א).
אלדד ומידד הוזמנו גם הם, אך כאשר ראו שיש כבר שבעים בלעדיהם, ברחו ואמרו: 'הנה, יש כבר שבעים, לא צריך אותנו'.
על כך אומר הפסוק: "והמה בכתבים" – שמותיהם היו רשומים בתוך שבעים הזקנים, אך הם ויתרו על כך וברחו משם.
למרות זאת, בעודם במחנה, "ותנח עליהם הרוח" – הם קבלו רוח הקדש באותו זמן שכל הזקנים זכו לכך.
אך לא זו בלבד – אלדד ומידד שברחו מן הכבוד זכו בדבר נוסף: כל שבעים הזקנים פסקו מלהתנבא, כמו שנאמר: "ויתנבאו ולא יספו", מלבד אלדד ומידד שברחו מן הכבוד, ולכן זכו להישאר נביאים.
חז"ל (ערובין יג ע"ב) אמרו: "כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו". אלדד ומידד שברחו מן הכבוד, הכבוד רדף אחריהם.
מספרים, שפעם בא אדם לרב והתלונן: "שמעתי בשיעור שכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו, ומאז אני כל הזמן בורח מן הכבוד, אבל הוא בכלל לא רודף אחרי ולא משיג אותי, ומעולם לא קבלתי כבוד"…
שאלו הרב: "מנין אתה יודע, שאין הכבוד רודף אחריך?".
"זה פשוט מאד" – החזיר האיש – "אני מסתכל אחורה והוא לא שם".
"כעת מובן" – אמר הרב – "טבעו של הכבוד, שכאשר הוא רואה שאתה מסתכל עליו, הוא מיד בורח ממך"…
מי שבורח מן הכבוד בכדי לקבל כבוד, הוא הרודף הגדול ביותר אחר הכבוד. אם תכלית הבריחה היא קבלת כבוד, אין רדיפה גדולה יותר מזו!
גדולי עולם מאסו בכבוד
מרן גאון עוזנו, ריבנו עובדיה יוסף זצ"ל, היה עניו מאד. כלפי חוץ היו רואים אותו לובש את בגדי הראשון לציון העטורים זהב, ולא היו יודעים כמה היה מבזה את הבגדים הללו, וכמה היה נאנח בצער כאשר היה לובשם.
פעמים רבות הייתי שומע אותו, לועג וצוחק על הבגדים הללו. הוא היה אומר: "אפשר להכניס שני בני אדם אל תוך השרוולים של הגלימה הזו"… כשהיינו יוצאים לעצרות תשובה וחיזוק ברחבי הארץ וחוזרים בשעת לילה מאוחרת, הרב היה מוריד את הגלימה ואומר: "סוף סוף ניתן להוריד את בגדי העבודה האלו"…
ראינו עוד חכמים וגדולי עולם שמאסו בכבוד, וכאב להם שמשבחים ומפארים אותם. הם ראו בתשבחות קוצים דוקרניים. הם לא סתם ברחו מן הכבוד, הם מאסו בו, וראו אותו כמקור לסבל ולצער.
***
"רפא נא לה"
משה רבנו צועק אל ה' ומתפלל אליו: "א-ל נא רפא נא לה". עלינו לדעת כי תפילה בכוונה היא הדרך לבטל כל גזרה ולהשיג את כל השפע הצפון לנו.
תפילה אמתית היא תפילה כזו שחשים בה כעומדים לפני ה', ושמים לב למה שמוציאים מהפה. זוהי עבודה לא קלה, ויש עליה בקשה מיוחדת: "ה' שפתי תפתח" – אנא, פתח את פינו ועזור לנו להתפלל כראוי.
תפילה בכוונה – אין לשער כמה גדול כוחה!
אברך אחד, תלמיד חכם וירא שמים אשר מתגורר ברכסים, הגיעה ביתו לפרקה, ובכיסו לא היתה פרוטה לפרטה, ובוודאי שלא שלושים אלף דולר – הסכום שלו נזקק [לפי המקובל אז]. בצר לו, החליט לטוס לחו"ל ולהידפק שם על דלתות נדיבים.
אותו אברך לגמרי לא היה רגיל בטיסות, ובוודאי שלא בפגישות עם שועי עולם. נתנו לו כתובת של עשיר גדול, הבעלים של חברת 'מרצדס', והלה הסכים לקבלו לפגישה לשעה תשע בבוקר.
בשעות שקדמו לפגישה היה האברך עסוק בתפילה מעומק הלב. "אבא שבשמים", התחנן, "אנא, חסוך ממני ביזיונות. שלא אתבייש, ריבונו של עולם!".
בהגיע הזמן המיועד, המתין האברך ל'דרייבר' – שתפקידו היה להסיעו וללוותו לתורמים, אך זה לא הופיע במקום. השעה תשע חלפה, ואחריה וגם עשר ואחת עשרה, ולדרייבר אין זכר. גם בנייד הוא אינו זמין.
האברך היה במצוקה נוראה, ואז פנה אליו הבעלים של האכסניה שבה התארח: "מדוע אתה לא יוצא?".
"כי הדרייבר לא הגיע!".
"אז קח מונית וסע בלעדיו".
"מונית הלוך חזור תעלה לי מאתיים דולר!".
"אז תעלה… טוב יותר מאשר להפסיד את הפגישה".
לבסוף קבל האברך את דעתו, אך כשהגיע למשרד – ראה שמכבים את האורות. הוא ביקש מהעובד להיכנס, אך נענה בשלילה. "קבעו לך פגישה לתשע בבוקר, לא לאחת בצהריים!".
האברך ניסה להתחנן על נפשו ולהסביר את סיבת העיכוב, ואז אמר העובד: "אתה יודע מה? הבוס הזמין להיום חמישים איש, והשאיר לי עשרים וחמשה אלף דולר כדי לחלק בין כולם, כל אחד לפני עניינו וצרכיו. מכיוון שאף אחד לא הגיע היום", הודיע הפועל, "תקבל אתה את הסכום כולו…"
כשחזר האברך לאכסניה שלו וסיפר את סיפורו, לא האמין הבעלים למראה עיניו! בפגישה אחת הושג הסכום כולו, ואורחו החביב יכול לחזור הביתה בשלווה ובנחת…
זה כוחה של תפילה.
('קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך)