מאת: הרב ישראל ליוש
בפרשיות אלו שאנו עסוקים במעשי החסד של אברהם אבינו, מוטל עלינו להתבונן וללמוד היטב את דרכיו ולילך בדרכו.
בספר 'המגביהי לשבת', ועדים מפי הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר המניק זצ"ל, משגיח ישיבת 'יד אהרן', מופיע אודות המעשה המפורסם על אדם שקיבל מחתן הזמנה לחתונה, ומאחר ולא הכיר את החתן כלל, הלך לפגוש אותו ולברר באופן בלתי אמצעי מדוע זכה להזמנה ממנו. כאשר שאל על כך את החתן, ענה לו זה בהתרגשות: "אתה עוד שואל? הרי אתה הצלת אותי!
"הייתי בתחילת דרכי בישיבה", סיפר, "וכיון שלא מצאתי את מקומי ואיש לא התייחס אלי, החלטתי באחד הימים שלאחר תפילת מנחה אני ניגש לראשי הישיבה ומודיע להם שאני עוזב את הישיבה.
"לאחר התפילה, עשיתי את דרכי לכיוון ה'מזרח', ואני מרגיש שמישהו נוגע בצווארון שלי. התברר שהצווארון שלי היה הפוך, ואתה שמת לב לזה וסידרת לי אותו. כל כך התרגשתי שיש מישהו שאכפת לו ממני, עד שהחלטתי לדחות את העזיבה, ולאחר זמן נרגעתי ונשארתי בישיבה והצלחתי בה מאד, ולכן אני מזמין אותך לחתונה שלי…!"
המעשה הזה מסופר למעליותא, אומר הרב המניק, אבל לדעתי הוא מבטא גריעותא שבגריעותא, המסר שמביאים מהסיפור הזה הוא, שאי אפשר לזלזל במעשה הקטן ביותר, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא יכול לפעול ועד כמה הוא חשוב.
אך אני אומר על כך, מבהיר הרב המניק, ה' ירחם! תצילנה אוזניים משמוע!! היתכן שיהיה מצב בישיבה שבחור זועק נואשות ליחס כלשהו, עד שהוא נאלץ להסתפק בפירורון של יחס וסידור של צווארון מציל אותו? היכן היחס המינימלי של "בוקר טוב"? לאן נעלמה השאלה הפשוטה "מה נשמע"? מדוע איש לא שאל אותו "איך אתה לומד"? "במה אפשר לעזור לך"?! זה לא קיים! היחס היחיד שאותו הוא מקבל הוא היפוך הצווארון! לא רק שזה אינו מעשה למעליותא אלא אדרבה, הוא רק מראה על עניות הדעת שקיימת אצלנו, עד שצריכים להגיע לכאלה מעשים כדי שבחור יקבל חיזוק מסביבתו!
בהמשך מספר הרב המניק שהמשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל היה מספר בהתרגשות, שכאשר למד בישיבת מיר בפולין, עבר לפני התיבה בתפילות מוסף של הימים הנוראים אחד מבוגרי הישיבה שכיהן כראש ישיבה והיה אדם גדול מאד, וכאשר היה ניגש לעמוד – פניו להטו והאדימו כאש מאימת הדין!
באחת השנים חלה חבר החדר של הרב וולבה ביום כיפור. והנה כאשר הגיע זמן תפילת מוסף, ניגש אליו החזן בדרכו אל העמוד כשכולו רטט וזיע, ושאלו לשלום חבר החדר. הרב וולבה השיב שמאז שהלך לתפילת שחרית עדיין לא ראה אותו, ובדעתו ללכת לבקרו לאחר תפילת מוסף.
"חבר החדר שלך חולה, ואתה עסוק בתפילה?" התפלא החזן. "גש מיד עכשיו לראות את שלומו"! הוא שמע בקולו של החזן והלך לחדר, ושם גילה שהכול כמהפכה אחת גדולה: בחירי הישיבה רבי שמואל חרקובר ורבי לייב מאלין זצ"ל היו שם, רבי לייב מדד לו חום, ולאחר מכן הם דנו ביניהם האם לתת לו שתיה בשיעורים או לא. וכל זה לפני תפילת מוסף של יום כיפור! כך נראית אכפתיות ותשומת לב אמיתית!
אווירת ה'ואהבת לרעך כמוך' לא צמחה בישיבת מיר, סתם כך, מהאוויר, המשגיח רבי ירוחם חינך לכך…
פעם הייתה פשיטה של המשטרה על הישיבה, וכל אחד מהבחורים הוצרך להציג בפני השוטרים את תעודת הזיהוי שלו ואת רישיון השהייה שלו ב'מיר'. לכולם היו את המסמכים הדרושים, מלבד לרבי שלמה קרליץ זצ"ל שדירתו היתה במקום אחר, והשוטרים ליוו אותו לאכסנייתו, ורק כאשר הראה להם את המסמכים פטרוהו לשלום.
למחרת נעמד רבי ירוחם בבית המדרש והודיע שיש לסגור את הישיבה! מה קרה? היתכן ששוטרים לקחו בחור לדירתו, דבר שהוא פחד מוות, ולא עלה בדעת אף בחור להתלוות אליו? אם לאף אחד לא אכפת מהצער שלו – צריך לסגור את הישיבה!
כשזו היתה האוירה הכללית בישיבת מיר, אין פלא שלפני תפילת מוסף של יום כיפור הלכו בחירי התלמידים לדרוש בשלומו של תלמיד חולה…
כשאנו קוראים בפרשיות אלו על מעשי החסד של אברהם אבינו, מוטל עלינו להתבונן וללמוד היטב את דרכיו ולילך בדרכו.
הבה נשמע לעצתו של הלל ונאמץ את הכלל הגדול של רבי עקיבא, נאהב את זולתנו ונרבה בכבודם, נראה את מעלתם ונטה את ליבנו אל לבם, כך נהיה 'בני אדם' וניסק אל על אל פסגת השלמות.
(חלק מתוך מאמר שיתפרסם אי"ה בגליון לקראת שבת)