לך לך מארצך
לאחר חתונתו יצא הגר"א זי"ע לגלות כמנהג הרבה צדיקים באותן שנים, בה התהלך בעילום שמו על מנת שלא לקבל כבוד, מפני שכבר נודע בעולם כעילוי וגאון. הגר"א היה נע ונד בכמה מערי פולין וגרמניה, ולמרות שבא ויצא בקהילות בלי להזדהות, חשו מארחיו כי לפניהם אישיות תורנית מיוחדת בלמדנותה ובמידותיה.
על תקופה זו בחייו נקשרו כמה וכמה אגדות וקשה לקבוע מה אמת ומה דמיון בהן. מעשה מופלא ועמוק עד מאוד על התייחסותו של הגר"א עצמו לגלותו הפרטית, ניתן ללמוד מהמעשה הבא:
כשחזר הגר"א מהגלות, לאחר תקופה מסוימת, ישב לפניו תלמידו הגה"ק רבי חיים מוולוז'ין זי"ע. הוא בא להתייעץ עמו האם לערוך גלות, שכן ידוע מהספרים הקדושים, שיהודי צריך להשתתף בצער השכינה אשר נמצאת בגלות – "כל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם" (מגילה כט.), כל זמן שאין לנו בית המקדש, השכינה הק' בגלות. ביקש אפוא גם הגר"ח מוולוז'ין לנהוג כמנהג רבו ולערוך לעצמו גלות, כמו שהרבה צדיקים נהגו.
אמר לו הגר"א: 'אני עשיתי גלות והתחרטתי'. לא ניכנס כאן לסיבות מדוע הוא התחרט, ודאי שעצם הגלות הינה דבר טוב, אלא שהיו כמה דברים מסביב שהפריעו לו בתלמודו. ענה לו הגר"ח מוולוז'ין תשובה עמוקה עד מאוד: 'גם אני אעשה ואתחרט!'…
מכאן למדו רבים מבעלי המוסר יסוד גדול. כי בפשטות קשה להבין מדוע לא ילמד התלמיד מכישלונו של רבו? אבל לאמתו של דבר, מונח בדברי הגר"ח מוולוז'ין יסוד עמוק וחשוב, והוא, כי ודאי שהגר"א עשה והתחרט, אבל מעצם העשייה וההתחרטות על העשייה הוא גם קנה קניין מסוים. רצה אפוא הגר"ח גם הוא לחזור על המהלך של "שבע יפול צדיק", כדי להגיע אחרי כן לבחינה של "וקם"…
כאמור, תקופת גלותו של הגר"א לא ידועה לאיש, מה עשה בתקופה זו ולהיכן נדד. סיפור אחד נותר לפליטה – אותו היה מספר מרן בעל 'חפץ חיים' זי"ע והביאו בסוף ספרו 'שם עולם':
כשהגר"א קיבל על עצמו עריכת גלות, שכר עגלה אצל עגלון ישראל. באחד הימים סר הסוס בהליכתו מן הדרך ודרס ערוגות שהיו בצד הדרך והיו שייכות לנכרי. הגוי שראה זאת מרחוק, רץ לעגלה כדי להכות את הגר"א שישב בתוכה, והיה בדעתו של הגר"א לענות לו, שהוא אינו הפושע בזה, כי אם העגלון הוא זה שפשע בכך שלא שמר על בהמתו כראוי, אך התחזק ולא ענה לו דבר. אח"כ אמר הגר"א, שאילו היה עונה לנכרי שהעגלון אשם, היה נכנס לכלל מלשין ומוסר, והיה מוכרח אח"כ להתגלגל ולבוא עבור זה לעוה"ז בתור כלב נובח ולא היה מועיל לו להצילו מזה לא תורתו ולא מצוותיו…
"עד מהרה התגלה הסוד"
כשהתחיל החפץ חיים להוציא את ספריו, היה מסבב בעצמו בין העיירות ומוכר את ספריו, בתור משולח אשר שמו לא נודע שבא למכור ספרים של אחד שחיברם וביקש ממנו לסייע לו במכירתם. מעשיות לאין ספור מסופרות אודותיו מאותם הימים, הנהגות קודש ייחודיות שאפיינו את מידת צדקותו של המשלוח המסתורי שרק לאחר זמן נודע כי הוא לא אחר מאשר רבן של ישראל מרן ה'חפץ חיים'.
משראה ה'חפץ חיים' כי בערים הסמוכות לראדין כבר נודע לכמה כי הנו מחבר הספרים 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון', ולאחרים שטרם יודעים לייחסו אל ספרו, ידועה העובדה כי מחברם של ספרים אלו מתגורר בראדין השכנה, היה מציג עצמו בנסיעותיו לערים הרחוקות, בתור איש זשעטיל, העיר בה נולד ובילה את שנות ילדותו.
בביטאון 'ההד' (חשון תרצ"ד) מתאר הרב מאיר ברלין ז"ל איך פגש את ה'חפץ חיים' לראשונה בשנת תרנ"ג בביהמ"ד של חברת ש"ס הליטאית שבוורשה:
"…באחד הימים בבוקר נראה שם יהודי גוץ והוא עומד מאחורי הבימה ומתפלל תפילתו בנחת, בנעימה, בשקט ובכוונה עצומה. ליד אותו יהודי אורח מונחת חבילה של ספרים. מיהו היהודי הזה? מחבר? מפני מה אין הוא עומד בכותל המזרח? ושמא הוא מוכר ספרים? אין חזותו כך. מראהו כיהודי בן ששים, אך מלא כוח. פניו רעננים, התנועות מזורזות, ועם כל מתינותו המרץ ניכר בו. בכלל פרושה על כל פניו אצילות, שלווה ואורה.
"עד מהרה נתגלה הסוד: זהו בעל 'חפץ חיים'… בבית המדרש הרגישו כי על יהודי זה שרוי רוח עילאה, מין כתר כהונה, לאו דווקא משום שהיה כהן – כי יש לו משהו מן הכהונה ומן הקדושה בכל הליכותיו…"
האלמוני שקיבל שישי
בכור בניו של הרה"ק בעל 'אמרי נועם' זי"ע מדזיקוב, היה הצדיק המופלא רבי נפתלי חיים מדז'יקוב זי"ע. כל ימיו היה חי תחת הסתר ובדידות, שביליו במים רבים ועקבותיו לא נודעו לאיש. למרות שלפי גינוני הרבנות, היה צריך לרשת את אביו שנפטר בשנת תרל"ז בדז'יקוב, לא אבה להיות רב, והעדיף לנדוד ממקום למקום ולערוך גלות כשהוא מסתיר את זהותו האמיתית. מספרים שכשהיה בא לאיזו עיירה, לא רצה ללון אצל רב העיר והלך ללון אצל אופה או אצל איש פשוט. כשעזב את העיירה, היה רושם רק 'נ"ח בן דבורה', ראשי תיבות הם נפתלי חיים.
תמיד אהב רבי נפתלי חיים להיות מוסתר מעיני הבריות ולא להיחשף ברבים, אך פעם אחת ויחידה אירע שנחשפה זהותו האמיתית והדבר הפריע לו מאוד מאוד. היה זה כשהגיע פעם לאחת העיירות לשבת אחת, שם התגורר אחד הצדיקים הגדולים שהיה נוהג בעצמו לקרוא בתורה וגם היה קורא לעליות לתורה.
הרה"ק הנ"ל הרגיש ברוח קודשו שהאורח היושב מאחורי התנור הינו בן קדושים, וכשהגיע לעליית שישי קרא בקול גדול: 'יעמוד מורה מורנו רבי נפתלי חיים בן מורה מורנו רבי מאיר'. כל המתפללים נדהמו לראות איך מאחורי התנור יוצא עני בלבוש קרוע ובלוי ועולה לתורה בעלייה חשובה זו.
כשסיים את הקריאה, אמר רבי נפתלי חיים לצדיק הנ"ל: "אני לא מוחל לכם בזה ובבא', ומיד במוצ"ש עזב את העיר כואב על כך שחשפו את זהותו בשער בת רבים.
(מתוך מאמרו של הרב יוסף מאיר האס, המבשר)