הרב אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
1
אם היה גר ברחוב שלכם איש זקן שמספר על מבול שעומד לבוא לעולם ועסוק מבוקר עד ערב בבניית ספינת הצלה, הייתם כועסים עליו ומאיימים להרוג אותו או נדים בראשכם ברחמים? אז מה כל כך הרתיע והפחיד את השכנים של נוח, אנשים ריאליסטיים המשוחררים מכל בדל של אמונה, עד שהיה הקב"ה צריך לכרות איתו ברית שהם לא יהרגו אותו, וגם להציב אריות סביב התיבה בשעה שהיא התאכלסה?
כך זה היה לאורך כל ההיסטוריה וכך זה גם היום, אנשים שבוחרים באורח חיים מופקר לא יכולים להשלים עם העבודה שלצידם מתקיימת תיבת נוח כזאת או אחרת. הם ינסו תמיד להרוס אותה מבפנים או מבחוץ. מדוע?
כנראה שגם המתירנות הקיצונית ביותר לא עומדת בפני האמת המאיימת עליה בתמונת החיים האציליים שהיא מציבה בפניה. האמת הזאת מציקה ולא מניחה לאדם להתרכז ולהנות ממה שיש לו, היא טורדת את שלוותו ומעסיקה אותו כל העת בניסיונות להמעיט בערכה, ללעוג לצועדים בדרכה ולחפש את נקודות התורפה שלהם. וככל שקרובים יותר לאמת היא יותר מכאיבה – כפי שאמרו חז"ל שגדולה שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים יותר משנאת האומות לישראל.
זהו בגדול הסיפור הבחירות, של השכנים של נוח וגם שלנו.
2
מהשבוע הראשון של העולם אנו פוגשים אנשים שנכשלו בבחירתם כמו אדם וחווה, קין, דור אנוש ודור המבול. אבל יש משהו ייחודי לשכנים של נוח – הם נכשלו בבחירה מתמשכת. כי בעוד האחרים פגשו ניסיון זמני – לאכול או לא, להרוג או לא – דורו של נוח עמד מול הקריאה לתשובה במשך שנים ארוכות בהן בנה את התיבה והתחנן אליהם להיטיב את דרכם. היה להם פרק זמן בלתי נתפס להקשיב, להתבונן, לבדוק, לאזור אומץ ולהתחיל לחיות כמו בני אדם.
לכל אדם יש את הניסיונות המזדמנים, אלו שהוא פוגש בהם מעת לעת, עומד בהם או חלילה נכשל. אבל יש ניסיונות מתמשכים, שחוזרים ובאים לאורך תקופה ארוכה, ובכל פעם השיווק שלהם מתוחכם יותר, ייצרי ואמוציונלי הנוגע במקומות הרגישים של הנפש, והוא חושב לעצמו לו רק היה ניצב שם נוח שמספר לו את האמת, שמתחנן איליו להציל את עצמו ואת משפחתו מכיליון טוטאלי הכל היה אחרת.
זה באמת כך?
אם היינו שם ליד נוח, בטוח שהיינו בוחרים בצד הנכון ונכנסים יחד עמו לתיבה ושמינו היה מופיע בתורה לדורי דורות ולנצח נצחים יחד עם נח ושלשת בניו?
3
הרגשות הסוערים של התחשבנות נכונה וצודקת, של כעסים ומרירות על התנהלות עצלה או פושעת, על מדיניות כושלת ועל מניפולציות אינטרסנטיות, גם תחושת קבס ומיאוס ממריבות קטנוניות והתנהגות לא נאותה, כל אלו מהווים שיקול נכון רק כשהאופציה השנייה איננה מבול.
עומד לו נוח ומסביר לנו כי האפשרות היא אחת ויחידה – להיכנס לתיבה או להישאר בחוץ, זועק ומתחנן אלינו להציל את עצמינו ולקבל החלטה, קורא בקול גדול, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו! ואנחנו מתבוננים איך הוא סוחב עוד קורות לבניית התיבה, איך הוא מטריח את עצמו לפנות לכל אחד ולהסביר לו את גודל השעה, ונותרים אדישים, כועסים, לא מוכנים לוותר על ההזדמנות שלנו 'להראות להם'…
מה נעשה, אבל ליראי ה' אין את הפריווילגיה ואין את הכלים כדי להעניש את הנציגים הפרלמנטריים שלהם. יש להם רק אפשרות אחת – להיכנס אל התיבה!
שבת שלום ומבורך,