נמצאים אנו עדיין ב'ירח האיתנים', בימי ראשית השנה. בוודאי כל אחד קיבל על עצמו קבלות מעשיות כחלק מתשובתו בימים הנוראים, וכעת צריכים לממש קבלות אלו. אלא שכאן מגיעה ההתמודדות עם היצר שמגניב מחשבה בלב: "גם אם לא נעמוד בקבלות התשובה, לא נורא, הרי תמיד אפשר לחזור בתשובה ולמחוק הכל…".
אלא שתשובתו בצדו כמו שמובא במסכת יומא (פה:): 'האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. ובאמת יש להבין מהי חומרת העוון של האומר 'אחטא ואשוב', ומדוע אין מספיקין בידו לחזור בתשובה?
היה הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל מבאר ואומר: יהודי כזה מגלה שבעצם אין לו בעיה עם החטא, עמו הוא בהחלט מסוגל להתמודד… כל הבעיה שלו זה עם העונש הכרוך בעקבותיו. החטא בעיניו איננו מפריע בחיי היום-יום, ורק עם העונש שיבוא עליו הוא אינו יכול להסתדר. ובכן, הוא מצא פתרון: התשובה. היהודי הזה הוא במצב איום ונורא, הוא אינו מכיר בכך שהחטא עצמו הוא הרס וחורבן, ומעשה עבירה הוא הנפת חרב-מוות על עצם החיים. בדין הוא אפוא ש'אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. אמנם כשמבינים שחטא הוא נורא, חורבן, סוף העולם…, ממילא הפחד מפני עבירה הוא ממשי וקרוב אל הלב – בניין או חלילה הרס, כפשוטו, ואז חרד הלב מפני נדנוד חטא העלול להביא עליו את החורבן.
שתי תלמידות בבית ספר מסוים נכשלו פעם בדיבורים בלתי ראויים, ומורתן עמדה בפני דילמה – כיצד עליה להתייחס אל המקרה באופן שיבהיר היטב את חומרתו בעיני הבנות הללו עצמן, כמו גם בעיני שאר בנות הכיתה. היא שלחה את השאלה לרבי שמשון, ובמקום שיורה לה את הדרך שבה תפעל היא, ביקש לבוא ולדבר בעצמו בפני בנות הכיתה.
עד מהרה חלף קול הברה בין התלמידות: רב בשם 'פינקוס' יבוא היום להרצות לפניהם. הדבר אירע לפני עשרות שנים, בטרם יצא טבעו ברבים ולפני ששמעו הלך לפניו בכל שדרות הציבור.
כאשר נכנס רבי שמשון לכיתה אחז בידו דבר מה עטוף בעטיפות רבות, ואט אט החל מסיר אותן בזו אחר זו, כשעיני הכל נעוצות בו בסקרנות לדעת מה הן טומנות בחובן ועוקבות במבטן אחר מעשיו. והנה סוף סוף נגלה לעיניהן קנקן יין מהודר עשוי קריסטל בוהק, מגולף בקישוטים ועיטורים נאים.
משהזינו עיניהן בבקבוק ההדור למראה שסחט קריאות התפעלות, החל רבי שמשון לעטוף שוב את הבקבוק עטיפה אחר עטיפה, ואז אירע הדבר. בלי משים כביכול, נשמט לו הבקבוק היקר מבין ידיו, הוטח בקול רעש גדול אל הרצפה ו…התנפץ לרסיסים.
קריאת שבר נשמעה מפיות בנות הכיתה, על בקבוק כה יפה שהיה ואיננו. או אז התייצב רבי שמשון וקרא בקול גדול: "הבקבוק הוא רק משל לנושא שרציתי לדבר היום אודותיו. האצילות שלנו מבהיקה כל כך, הקריסטל של הנשמה היהודית כה בוהק, צלול ומרהיב. כזה יופי! אבל זה מה שקורה לטהרה היהודית אם לא שומרים עליה – כאשר לא שומרים על הפה!…".
שקט עמוק שרר בכיתה, הכל היו בהלם מעוצמת הדברים, ונתונים תחת רושם הרסיסים שפעם היו כלי נאה ומושלם, וברגע קטן הפכו לאבק פורח. "דענה לכן", המשיך, "שההורים וגם המורות שומרים על הבנות מכל משמר, מלמדים ומחדירים ערכים ועושים הכול שיהיה על הצד הטוב ביותר. אבל, כאשר התלמידה לא שומרת על פיה – הכל מתנפץ לרסיסים!" ובזאת נפרד מהן לשלום ויצא לדרכו. "כעת אסופנה את השברים והם יהיו לכן למשמרת", ביקשה המורה מן התלמידות.
היה זה לבטח, גם 'אות לבני מרי'… כאשר אין העבירה נתפסת בחלל הלב כאסון נורא עלולים הרגשות להתקהות, וההרגל האוכל כל חלקה טובה עלול להשקיט את סערת הלב למראה האמור לזעזע אותו עד היסוד. אבל לא אצל מי שחושיו דרוכים ועירניים לקול מצוות ה' אלוקינו בכל ה'מעת-לעת', כעבדא קמיה מריה. [מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו']
(גיליון פרפרת)