הרב ישראל ליוש
"שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵֽרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָֽאָדֹן ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵֽל:"
רש"י עה"פ בשיר השירים 'מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב…' מפרש: מה יפו פעמיך – בעליית הרגלים בת נדיבים. לכאורה, התיאור של עולי הרגלים ע"י פעמי נעליהם, תמוה, כך מעורר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. הרי אסור להיכנס לבית המקדש עם נעליים, אם כן, הנעליים הרי שמשו אותם רק בדרכם לבית המקדש ולא כאשר כבר הגיעו אל המקדש וקיימו את מצוות עליה לרגל, מדוע, אם כן, תיאר הדרך ולא את הכניסה עצמה אל בית המקדש?
הבה נתאר לעצמנו, יישב רבי שלמה זלמן, את היהודי העומד לעזוב את ביתו לקראת עלייתו לרגל. הוא משאיר מאחוריו את כל רכושו, הבית, השדה, הפרדס, הבהמות, הכל כעת עומד מופקר, נתון לחסדיהם של שכניו הגויים, אין לו אף חבר יהודי שישמור לו על רכושו, כולם עולים לרגל, לירושלים עיר הקודש…
אבל המחשבות הללו לא מרפות את ידיו והוא מחליט באומץ לב לצאת לדרך, 'ה' ישמור על רכושי' הוא קובע בבטחה. ובאמצע הדרך שוב עולות בליבו החששות, מי יודע מה עושה עכשיו הגוי בתוך ביתי? אולי כל חמוריי מונהגים עתה בידי ילדי השכנים השובבים? והפרדסים… הפירות… בטח גם בהם מטפלים הגויים… אולי אחזור…? מהרהר היהודי… אבל לא… הוא דוחה את המחשבות הללו וממשיך בצעידה לכיוון בית המקדש, לזכות לראות את פני האדון אלוקים. וכך מידי פעם, תוך כדי הליכה, המחשבות עולות ונדחות שוב ושוב, כי הוא מתגבר על הקשיים והניסיונות בדרכו לבית המקדש…
וכשהוא כבר סוף סוף מגיע להר הבית, ונכנס אל בית המקדש, הוא מתמלא שמחה, הוא מרגיש קרבת אלוקים עצומה, כמו שלא זכה להרגיש מאז הרגל שעבר. לבו מתרונן וכל מחשבותיו נתונות לה' יתברך, עתה, הוא כבר לא חושב על ביתו ועל רכושו. הוא נמצא לרגלי השכינה, הוא זוכה לראות כהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם. מחזות הקודש הללו משכיחות ממנו כל דאגה גשמית ומחשבת חולין…
אם כן, ממתיק רבי שלמה זלמן, כשלמה המלך רוצה לתאר את היופי של כלל ישראל, הוא לא מתאר את קיום המצווה עצמה, שם היהודי כבר שמח וטוב לב, מלא ספוק והנאה, הוא מתאר את הניסיונות והקשיים שהיו לו בדרך, כי העמידה בניסיונות היא תפארת ישראל במלוא הודה והדרה…
***
וכשהדברים נאמרים מפיו הקדוש של רבי שלמה זלמן, הם מזכירים מיד את הניסיונות והקשיים שהיו לו בדרכו אל דרגתו העצומה בתורה. הוא לא ליקק דבש עד שהגיע לאן שהגיע, הרעב והמחסור היו מנת חלקו מילדותו הרכה מאוד עד נישואיו, ועד בכלל…
מסופר שכאשר למד בחיידר 'עץ חיים', אביו הגאון רבי חיים לייב היה בא אליו בהפסקת הצהריים ומדבר איתו בלימוד, כי הוא ידע שאם הוא יבוא הביתה לא יהיה מה לתת לו לאכול, וכדי לחסוך ממנו את הצער הזה, לבוא, לראות שאין אוכל ולחזור לחיידר רעב, הוא היה מדבר איתו בלימוד, וכך היה משביע את רעבונו, או לפחות משכיח אותו ממנו…
***
"עד החתונה לא הייתי מסוגל לאכול ביצה…" – כך סיפר פעם אחיו הגאון רבי אברהם דב זצ"ל, והסביר: "העניות בביתנו היתה נוראה, כל יום היו אוכלים ביצה אחת, אלא שגם בה היו מתחלקים ארבעת הבנים, כל אחד רבע ביצה, ורק הבנים היו מקבלים מהביצה, הבנות לא זכו, כי רק הבנים לומדים תורה…
"פעם אחת באתי מהחיידר רעב מאוד" – מספר רבי אברהם דב – "מצאתי את הביצה היומית ואכלתי את כולה, לא הצלחתי להתגבר על הרעב הנורא שצבט את בטני. כאשר רצתה אמי להאכיל אותנו בארוחת הערב, היא חיפשה את הביצה, ומשלא מצאה אותה הצטערה מאוד, 'מה יהיה…? כששלמה זלמן יחזור מהישיבה לא יהיה לי להביא לו את הרבע ביצה שלו…! איך הוא יוכל לחזור ללמוד אחרי ארוחת ערב דלה כל כך…? הוא יהיה רעב נורא!' כך בכתה אמא… ומהצער הזה של אמא שלי יצא לי הטעם מביצים עד החתונה…"
***
לא זו בלבד שהדחקות והעניות לא גרמו לרבי שלמה זלמן לירידה בלימוד, אדרבה, הוא סיפר שאחד המקרים בו זעקה העניות בקולי קולות, גרמו לו לאהבת תורה עצומה….
לאביו רבי חיים ליב היו חובות שהצטברו מניהול ישיבת 'עשר השמיים', ומעת לעת היו באים נושים לעכל חפצים בבית, הכל עבר בשקט ובשלווה מצידם של בני הבית, הנושים לקחו רהיטים ואפילו חפצים יקרי ערך כמו תכשיטים וסיכת זהב, ובני הבית שתקו וסבלו בדומיה, עד שכבר לא היו חפצים לעכל והם רצו לקחת את ספרי הקודש של אבי המשפחה, את זאת כבר לא יכלה האם לסבול, היא פרצה בזעקות שבר כאילו לוקחים ממנה את חייה או את בניה, "קחו כל מה שאתם רוצים" – זעקה האם בבכי – "את הספרים תשאירו, בעלי לומד בהם…"
"זעקות השבר של אמי אל מול הנושים והספרים" – היה אומר רבי שלמה זלמן – "מהדהדות באוזניי והן מחדירות בי 'אהבת תורה…'"
***
לאחר חתונתם, הבחין הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, חתנו של רבי חיים ליב אויערבאך זצ"ל, שאשתו אינה אוכלת איתו ארוחת צהרים. כשהדבר חזר על עצמו מידי יום ביומו, שאל אותה: "מדוע אינך אוכלת ארוחת צהרים?"
"אין בבית הוריי די אוכל עבור שנינו, או לך או לי, וכיון שלך הם הבטיחו בחתונה שתסעד על שולחנם, אכול אתה, אני כבר אסתדר…"
***
בסביבה עניה זו גדל רבי שלמה זלמן, כפי שהעיד פעם באוזניי תלמידיו: "בצעירותי, מעולם לא הרגשתי תחושת שובע…" ועם כל זאת, ואולי בגלל כל זאת, התגבר על הקשיים והניסיונות והמשיך בדרכו העולה בית ק-ל מעלה מעלה במעלות התורה, התמיד ויגע, שקד ועמל, כבש פסגות גבוהות וזכה לשמוח שמחה אמיתית בתורה הקדושה.