"ככל אשר יורו הכהנים הלוים… תשמרו לעשות" (כד ח)
הרב טוביה פריינד
יום קיץ חם ולוהט היה בעיר טבריה. עשינו את הדרך אל בית המרא דאתרא שבקרית שמואל, שם חפצנו לשמוע את הגאון הצדיק רבי אברהם דב אויערבאך, לשמוע מנועם שיחו ולהעניק לו את הספר 'שלמי שמחה' – פסקי אביו, גאון ישראל, מרן פוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל. מעון ביתו נודע בכל העיר טבריה, כבית גדול לד' ולתורתו, שכל מבקש תורה יכול למצוא בו את מבוקשו. רבני ומורי הוראה, לצד דיינים, ראשי ישיבות וקהילות, באו להיוועץ עמו בתורה, בהוראה ובהלכה, והרב של טבריה היה מורה את הדרך אשר ילכו בה בפסיקת ההלכה.
באישיותו השתלבה גאונות מדהימה בכל חלקי התורה, בהלכה, באגדה יחד עם כישרונות נדירים ביותר. כל מי שדרך על מפתן ביתו נכרך אחריו ולא יכול היה להיפרד.
באותו יום שנעמדנו והתדפקנו על דלת הבית, פתחה להבדל"ח נוו"ב הרבנית הדגולה תחי', ואמרה לנו: "הרב נמצא היום בפעילות רבנית מקיפה בתוך העיר, יש היום כמה ענייני כשרות ומקוואות שהרב עסוק בהם מאד ויחזור מאוחר הביתה". חזרנו על עקבותינו, אך טרם עזבנו את העיר, בעודנו נוסעים בכבישי טבריה, הבחנו־ראינו את הרב מתהלך לבדו בשווקי טבריה – שטובה ראייתה, שם סיים את סיורו היומי אצל משגיחי הכשרות, לראות אם אכן הכל כשורה, ומפקחים היטב על כשרות המאכלים וטהרת השולחן. בהדרת כבוד עצרנו וביקשנו לשוחח עמו. נזכרנו בגמרא (עירובין כט. וקידושין כא) המספרת על בן עזאי שהורה ודרש בשווקי טבריה…
"יש לנו הפסקה של 40 דקות, עד למשימה הבאה, בינתיים חבל ללכת הביתה, בוא ונשב בחנות הצ'יינג' – [חנות המרת מטבע חוץ] הסמוכה, יש מקום לשבת, בעל המקום בטח מסכים שנשב שם…", אמר לנו גאב"ד טבריה, הגרא"ד אויערבאך, ומיד פנה לעבר הצ'יינג' – – – בעל החנות, יהודי שומר תורה ומצוות, שראה את הרב בפתח החנות, יצא לקראתו, קיבלו בסבר פנים יפות: "אפשר לשבת כאן כמה דקות עם היהודי הזה?" – שאל הרב את בעל החנות, "בוודאי!" – ענה לו האיש, "לכבוד גדול הוא לי שהרב ישב במקום העסק, זה בוודאי יביא ברכה. אפשר להציע לרב כוס קפה?" – "לא!" ענה הרב: "אל תטרח, נשתדל לשבת כאן בשקט".
לא אשכח את אותן הדקות הנעלות והמרוממות, בהן התיישב האב"ד והמרא דאתרא בצ'יינג'; הפשטות, ההצטנעות וענוות החן מחד, וההערצה הגדולה של תושבי העיר מאידך. ואכן השיחה ארכה אז כפי שקבע, 40 דקות, והיתה מלאה תוכן, כל כולה בביטויי ענווה. אמירותיו נאמרו בחדות ובשנינות, כאשר תר להגיע אל המסר ואל התובנות שניתן לקנות ממשנת אביו הגדול זצ"ל, שהערצתו אליו ניכרת בכל מילה ובכל צעד ושעל. בשיחו, העלה במתק שפתיו, אמרי שפר מאוצרות ליבו. כשבתוך הדברים מספר עובדות מאליפות ממה שקיבל מחיי ההוד של מרן הגרש"ז זצ"ל, בצילו של ענף עץ אבות, אביו הגאון רבי חיים יהודה לייב אויערבאך זצ"ל.
"הדבר היחיד שראינו היה לימוד התורה, המתיקות וההתמדה בלימודו. עם זאת ידענו את גאונותו במידות טובות, ענוותנותו ובריחתו מן הכבוד. הכרנו את מידת האמת שהייתה טבועה בנפשו. וחשנו את היראת שמים שלו, שלא הרפה ממנה עשרים וארבע שעות ביממה.
"מה שנתפרסם מאוחר יותר, אלו פעולות הצדקה שפעל רבות גדולות ונצורות. חיזוקו ותמיכתו בנשברי לב, אלמנות ויתומים. אלו נושאים רבים להם התמסר כל חייו, אבל אף אחד לא ידע עליהם, גם אנו, שגדלנו כילדיו, לא היינו מודעים לכל מעשיו".
סיפר עוד אב"ד טבריה הגרא"ד זצ"ל, מהימים שקיבל בבית אביו זי"ע בילדותו: "בבית עצמו לא ראינו שום דבר חריג, כיון שהתנהג בכל מעשיו בהצנע. היכול אתה להעלות על דעתך כי לא ידענו אם אבא שומר זמני רבינו תם או לא? הסתפקנו בזה בעקבות הילוכיו והנהגותיו. אבל לא ידענו זאת בבירור. למרות שהיינו במחיצתו מידי שבת בשבתו, אבל הוא לא עשה עסק מהנהגה פרטית שלו. מה שכן ראו, ועשה מכך עסק גדול, היה ענין הלימוד. אבא היה שקוע תמיד בעיון התורה. כל שיחו ושיגו היה בבירור וליבון עסק התורה. אבל במעשים הכבירים שלו – אם לא היה צורך הוא לא דיבר, וכמובן שלא הבליט שום פרט. הוא עבד את בוראו בהצנע והסתר.
"כל המידות הטובות האחרות שאבא זצ"ל ניחן בהן, ואליהן הגיע במסירות, היו בעקבות לימוד התורה.ואם ביקשת לדבר על דמותו הרוממה של אבא זצ"ל, הרי צריך להיות מטרה בדיבור וסיפור".
הרב דטבריה הפסיק קימעה ולאחר מכן המשיך ואמר:
"משנתו של אבא זצ"ל היא כמעיין המפכה. מאז עלותו לשמי רום הופיעו ויצאו לאור ספרים רבים מתורתו של אבא – גם אתה חיברת שני ספרים עבי כרס מפסיקותיו של אבא זצ"ל [אלו הספרים 'שלמי מועד' על הלכות חגים ומועדים ו'שלמי שמחה' על אירועי שמחה, ברית, פדיון הבן, בר מצוה, אירוסין ונישואין. 'שלמי שבת' על הלכות סדר השבת ו'שלמי ברכה' על הלכות ברכות. ט.פ], באלו מובאים דברי תורה בהלכה, פסקים והליכות ממשנתו של אבא – בהנחה שכל מה שנדפס אכן נכון וממנו"… מוסיף הוא בצחות ובחריפות.
"אבל בין הספרים, הופיעו ויצאו לאור ספרי תולדות וקורות ממעשיו המופלאים של אבי זצ"ל, ואמרתי פעם לאחד הסופרים המחברים, לאחר שעיינתי בספרו: 'בספר משולבים עובדות רבות ממידותיו הטובות והיקרות מאד של אבא, ויתכן כי הדברים שנכתבו בספר אמיתיים ונאמנים. ובכתיבתך המיוחדת נוכחו לדעת, את כשרונותיך הברוכים, בתיאור ובהעמדת דמותו המרוממת עלי גליון באופן הראוי. אלא שבסופו של דבר ובסיכומו של ספר, בפני הקורא לא נהירה וברורה הנהגתו של אבא מארי זצ"ל. האם היה מגדולי בעלי הצדקה והחסד שבדור? או שמא מגדולי אוהבי ישראל? או בכלל היה איש עוסק בצרכי ציבור באמונה? מכל הכתיבה שכחת לכתוב כי אבא ברוב שעות יומו ולילו ישב והגה בתורה…"
"אבא זצ"ל, באמת נשא על שכמו הרבה ממשא העם. הוא התדבק במידותיו של הקב"ה ברחמים ובחמלה על כל איש, ובמיוחד אלו שבאו בצל קורתו ושטחו בפניו את אשר על ליבם. אבל מהות חייו היתה ליד הגמרא והשולחן ערוך, ביגיעה רבה בכל שעות היום והלילה, הוא היה עסוק הן בהרבצת תורה לתלמידים והן בבירור הלכות סבוכות בכל שטחי החיים, בד' חלקי שו"ע, מן הקלות ועד החמורות.
"היו דברים שהגיעו אל שולחנו, אלו באו בעקבות לימודו וגדלותו בתורה, והם שאר הפעולות הנשגבות בשנות חייו, החסדים הרבים, הצדקות הרבות ליתומים ולאלמנות, האהבת ישראל לכל יהודי באשר הוא ועוד רבים שניתן לשוחח עליהם שעות. אבל עיקר מהותו היתה יגיעת התורה".
רבה של טבריה, הגה"צ רבי אברהם דב זצ"ל, בנועם ובמתק שפתיו, סיפר על מידותיו הנאצלות של אביו הנערץ זי"ע, וראה בכך דוגמא אישית: "אבא זצ"ל התבטא פעם על עצמו ,כשביקש לשכנע מאן־דהוא באיזה ענין מסויים, וההוא לא רצה לשמוע בקולו כי אם לקול אישיות תמוהה: 'מיין חסרון איז אז איך בין א נארמאלער מענטש, און די וועלט זוכט ניט היינט אזא מענטש'… ['החסרון שלי, שאני אדם נורמאלי, והעולם לא מחפש היום איש כזה'… ט.פ.]"
הגרא"ד זצ"ל ביאר אמירה זו של אביו גאון ישראל זי"ע באומרו: "אנשים אוהבים עבודה בקולות וברקים, ברעש וצעקה. מזה מתפעלים ומעלים על נס. אבל אדם שקם בזמן, הולך לישון בזמן, מתפלל בכוונה, ברגיעה ובמתינות, לומד בעיון ללא פלפולים המלווים בצלצלי שמע ובפעמוני תרועה, ואין מבחינים ומצביעים עליו במעשים עילאיים יוצאי דופן, אדם כזה אינו מפליא אותם כלל. ואין רואים ייחודיות במעשים אלו. וזו ממש היתה מהותו של אבא זצ"ל, טהור בכל מיני טהרה וביגיעת התורה מאין כמוה, והכל בכזו פשטות מופלאה, בדרך ממוצעת בלי שום קיצוניות יתר, ללא התלהמות, כל כולו היה בשיקול דעת מאין כמוהו. התורה שלמד בעמל וביגיעה זיככה את מהותו, וכל כולו היה עטור במידות טובות, שמשכו אחריו המונים שראו בו רב ומורה דרך עבורם, עמו התייעצו בכל דבר וענין".
לימוד מאורחות של צדיקים
אכן, רבים הם סיפורים המסופרים עליו על גאונותו במידות טובות שנעשו באופן בהיר ונהיר. שהתייחס לכל איש ואיש מנער ועד זקן, ענה ופתר לכל אחד ואחד לפי רוחו, ולא שכח כל פרט. דוגמאות רבות הובאו בספרי קורותיו, אך המשותף לכולם – שמלבד גדלותו בתורה ובד' חלקי שו"ע, הגאונות ב'שו"ע־החמישי' היתה מדהימה. כל מי שבא עמו בשיח, יש בתרמילו ספורים על הגאונות באנושיות.
ראב"ד טבריה זצ"ל, ענה ואמר: "אכן, לכאורה סיפורים אלו, יכול מי להעיר ולתמוה: הזו גדלותו של אבא? איש שכל בית ישראל נשען על פסקיו והליכותיו?! ברם, מאידך, הוא אשר אמרתי. אבא היה במהותו הדמות של האיש השלם, שלם בתורתו, שלם בצדקותו ושלם במידותיו. ומסיפורים אלו יכול כל אחד ליקח אל לבו ולשפר את דרכיו.
"אבא לא אהב שמספרים סיפורים קיצוניים במיוחד. כשסיפרו על גדולי תורה דברים שהם חריגים, היה מתבטא: 'מה אנו למדים מסיפור זה? מה המוסר השכל שבזה?' הרי בוודאי שהשומעים מחליטים מיד לעצמם שדברים חריגים אלו אינם בשבילם, וזו הנהגה קשה כל כך שאין שום תועלת, ולמה בכלל לספר זאת?!"
הגרא"ד אויערבאך זצ"ל העלה דוגמא לסיפור שאביו גאון ישראל היה שוללו: "אם אחד היה מספר לאבא על גדול אחד שראה עני מרוד ברחוב, הצועד בנעליים קרועות ובלויות, שמיד שראהו הוריד מנעליו ונתן לו… למשל, על כזה סיפור, אבא יכול היה לומר ולהעיר: אם היית מספר לי שהוא נכנס עם העני לחנות נעליים סמוכה וביקש מהמוכר להעניק מנעלים חדשים לעני הזקוק, והוא ישלם תמורתם בחכמה ובהסתר, נו, בסיפור כגון דא, יש תועלת לשומע. אבל להוריד נעלים ברחוב כדי להלבישן לעני, מה זה שייך לי?! השומע את הסיפור מהרהר במוחו: וכי אני אוריד ג"כ את הנעליים מרגלי?! מה, אלך הביתה יחף?!" …
(קטעים מלוקטים מתוך המודיע ה' אלול תשפ"א)