מאת: הרב ישראל היימן
זמן שמחתינו… מנגינות נישאות מכל עבר, כל סוכה והסגנון שלה, כל לילה מחולו של מועד הוא בבחינת לילה כיום יאיר, רחובות הערים והשכונות מלאות אנשים נשים וטף, חוגגים והולכים משמחת בית השואבה אחת לזו שבבית הכנסת הסמוך.
יש את אלו שעומדים בצד ומסתכלים בעניין, הם משתתפים בשמחה רק מהצד, קשה להם להתחבר ולרקוד, לשמוח ולשיר בפומבי, כביכול בלי להרגיש חיבור, ויש את אלו שאתה רואה אותם מפזזים בכל עוז, עוברים משמחה אחת לשניה, ובכל אחת מהם הם נותנים את חלקם עם כל הלב והנשמה.
לאלו וגם לאלו מוגשת האנקדוטה הבאה, שיכולה להעשיר את שמחת החג, ובעיקר להביא לכך שיהיה ניתן לשאוב מלא חופניים רוח הקודש משמחת בית השואבה, גם בימינו לכל השנה כולה.
זיכרון ישן מלווה אותי שנים רבות הקשור לחג הסוכות: אני ישוב ברכב מקרטע בצפיפות, עם אבי מורי שליט"א ועם אחי לאוי"ט, בדרך חזור מתפילת שחרית בבית כנסת קצת מרוחק מביתנו, מנסים להידחק ברכב הצר והמקרטע, ובו בזמן לשמור על נרתיקי הלולב שכידוע צריכים אגד ולא מספיק להם רכב קטן ונמוך…
ברכב נוהג יהודי שאת שמו אני זוכר עד היום, אע"פ שמראהו כבר מטושטש למדי במוחי ממרחק השנים. הוא היה יהודי מלומד בייסורים שונים. ואבל על אף הכל תמיד הוא היה שמח ומאושר, תמיד הייתה לו סוכריה קטנה בכיס לילדים, ואמרת כנף או ווארט נחמד על הלשון למבוגרים.
את הווארט הזה שהוא אמר לאבי שליט"א באותה נסיעה, אני זוכר עד היום גם משום שהוא היה קליט ונחמד, ובפרט שכבר אז כילד צעיר בשנים, חשבתי מיד שנאים הדברים למי שאמרם.
"יונה הנביא הוא חידה לא פתורה", הוא פנה לאבי בפאתוס האופייני לו, "כל שנה ממש לפני הזמן הכי מקודש בשנה, בשעת קריאת 'מפטיר יונה' אנו מתוודעים לתמיהה גדולה: יונה הנביא קם בבוקר, אחרי שהוא הלך לישון בצל הקיקיון, והנה לתדהמתו במהלך הלילה תולעת קטנה כירסמה את כל הקיקיון הגדול והמיתה אותו. שמש עזה קופחת על ראשו והוא נמצא בצער נורא, עד כדי כך שהוא שואל את נפשו למות, אז מתגלה אליו הדיבור ונותן לו שיחת מוסר כבידה… 'אתה חסת על הקיקיון אשר בין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה' וכו'…
"הדבר איננו מובן בכלל", המכונית כבר עצרה ליד הבית, אבל כל יושבי הרכב היו מרותקים, "הלא ליעקב אבינו לא ניגלה הקב"ה, ולא דיבר איתו עשרים ושתיים שנה, משום שהיה בצער על יוסף שנלקח ממנו, 'אין השכינה שרויה אלא מתוך שמחה', 'עוז וחדווה במקומו', א"כ, כשיונה הנביא נמצא בכזה צער נורא, עד שהוא שואל את נפשו למות, איך שייך שיתגלה אליו ה' וידבר איתו?
"שאלה עצומה!!
"אלא התירוץ הוא נפלא!", האיש התלהב וכמעט פצח במחול על הכיסא בתוך הרכב, "הירושלמי מביא בתחילת פרק ה' במסכת סוכה, שיונה בן אמיתי קיבל את נבואתו בשמחת בית השואבה, כלומר שיונה הנביא התחיל להתנבאות בשמחת בית השואבה, ומאז לא פסקה נבואתו, כל מהות קרבת ה' של יונה הנביא, הייתה מאותה שמחה עצומה, בה הוא אכן שאב רוח הקודש ובנה את קומתו הרוחנית, שמחת בית השואבה הייתה שמחה כל כך גדולה, היא הייתה שמחה עמוקה כל כך, שחדרה עד לשיתי הנפש הפנימיים ביותר, שם בעומק הנשמה, נזרעו זרעי השמחה בצורה שאין לעצב מקום לבוא בכלל. גם בשעת צער ויגון, בשעה שהאדם מבקש את נפשו למות, הצער הוא חיצוני ובפנימיות שוכנת שמחה, אותה לא ניתן לשנות או לקחת".
ירדנו מהרכב נרעשים מעוצמת החידוש הנפלא, וכאמור החידוש הזה נחרט לי שם בעמקי הנפש.
איני יודע אם התירוץ הוא על דרך הפשט או רק על דרך הדרוש, אבל וודאי שלימוד גדול ניתן ללמוד ממנו גם לימינו אנו, בין אם אנחנו מאילו שמשתתפים בשמחת בית השואבה בצורה אקטיבית, ובין אם אנחנו מאילו שמשתתפים בה בצורה פסיבית, זמן שמחתינו הוא וודאי מתנה אלוקית נפלאה, שלא נועדה רק לספק לנו תעסוקה לשבוע שלם… היא נועדה להטעין בנו מצברים לחורף שלם, היא נועדה להנביט בנו זרעי שמחה בה' יתברך, אותם נצטרך לגדל ולהפריח כל החודשים הבאים עלינו לטובה, כשאנחנו נמצאים במציאות של "חבוקה ודבוקה בך" בצילא דמהימנותא, ניתן להטעין בתוכינו את השמחה הגדולה של "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" ולמלא בה את כל חדרי הנפש.
אפריילעכ'ן יו"ט.
נהנתי מאוד
ממש תודה רבה