יעקב א. לוסטיגמן
בגיליון של פרשת ניצבים – ראש השנה, הבאנו שיחה מרתקת מאוד שערכנו עם הרה"ג ר' ישראל היימן, פעיל אחינו, שבעבר היה מהתלמידים המקורבים ביותר למרן ראש ישיבת 'קרית מלך', הגאון הגדול רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל.
הגרש"י בורנשטיין עצמו לא זכה לזרע של קיימא, אבל אפשר לראות רבים מתלמידיו הקרובים ביותר, שהיו דבקים בו וקרובים אליו כקרבת אב ובניו, וגם אחרי שנים זכרו חקוק בלבם, ודברותיו נשואות על שפתיהם.
לכן, כשרק ביקשנו לשמוע מהרב היימן מעט אודות מורו ורבו הגדול, נפרץ הסכר, והסיפורים החלו לזרום בשפע. ראינו כי טוב, והחלטנו לבקש ממנו שיספר לנו גם על עבודת קדשו של ראש הישיבה בשמיני עצרת – שמחת תורה, לכבוד הגיליון של ערב חג הסוכות. הרב היימן נעתר ואף הביע שמחה על ההזדמנות הנוספת להנציח את זכרו והנהגותיו של ראש הישיבה הנערץ, והנה התוצאה הנפלאה לפניכם:
"אחד הימים הכי עמוסים בשנה, אצל מרן ראש הישיבה זצ"ל, היה יום שמחת תורה", פותח הרב היימן. "בשאר הימים הטובים היו מתארחים אצלו בקביעות בחורים מהישיבה ואורחים רבים, אבל בשמחת תורה זה לא היה אפשרי, כי ראש הישיבה עצמו היה סועד את סעודות החג בחדר שלו בישיבה, יחד עם הרבנית, כי פשוט לא היה זמן לאכול ולשיר זמירות, כמו בכל סעודת חג אחרת.
"באופן עקרוני, עמדתו הייתה שההקפות שמקיפים את הבימה ורוקדים עם ספר התורה, הן חלק מסדר התפילה של שמחת תורה, ולכן הוא לא הסכים בשום אופן לכך שיישבו לסעודת חג, ולאחר מכן יחזרו לעשות את ההקפות, בהסבירו שאין זה ראוי ללכת לסעוד את סעודת החג, לפני שסיימנו את התפילה… הוא הסכים לקצר את ההקפות אם צריך, לרקוד קצת פחות, אבל לא לעצור באמצע.
"בפועל, חלק מהשנים ההקפות היו נמשכות לאורכו של כמעט כל היום, היו מתפללים מנחה מיד אחרי מוסף, והולכים לסעוד את סעודת החג ממש דקות אחדות לפני השקיעה. רק בשנים האחרונות סידרו שההקפות בבוקר יהיו קצרות על סדר התפילה, ואחריהן יהיו הקפות נוספות אחה"צ, כדי שיוכלו לרקוד לכבוד התורה בלי הגבלת זמן…
"כמו כן, במהלך ההקפות הוא מאוד הקפיד על כל המנהגים, על אמירת כל הפיוטים לפי הסדר הכתוב במחזורים, כי אם זה חלק מהתפילה, הרי שצריך לקיים את זה בהתאם לסדר, כמו כל חלקי התפילה".
להחליף את ה'פראק'…
וכך היה נראה חג שמחת תורה בישיבת 'קרית מלך':
"ראש הישיבה היה ניגש בעצמו לפני התיבה. הוא הרי היה בעל תפילה מיוחד במינו, ונהג כמנהג ישיבת חברון, שאת תפילת ערבית של שמחת תורה התפללו בנוסח של הימים הנוראים.
"כשהוא היה שואג 'ברכו את ה' המבורך', היה בית המדרש רועד מעוצמת המענה של הקהל, תפילת ערבית היתה נרגשת מאוד, ממש מרוממת ונעלית.
"אחרי תפילת שמונה עשרה, היה פוצח באמירת 'אתה הראית', ומתחיל לרקוד עם ספר התורה…
"אשרי עין ראתה אלה. אני לא יכול לתאר את המראה הנהדר שהיינו רואים אז. הרי ראש הישיבה היה כל כולו תורה, 'איין שטיק תורה'. לא היה לו בעולמו שום דבר אחר חוץ מתורה. כל השנה הוא אצר את ההתלהבות בתוכו פנימה, הוא לא נתן לה כל כך ביטוי חיצוני. כשהגיעו ההקפות, פעם בשנה, כשהוא החזיק את ספר התורה בזרועותיו ושר 'תורת ה' תמימה', כל אהבת התורה העצומה הזאת, שבעבעה בתוכו כל השנה, פרצה החוצה כמו הר געש שיורה לבה רותחת בכוח אדיר.
"הוא היה שר, רוקד, קופץ, רץ, זה היה מדהים! ראית אדם מבוגר, חולני, איש שלא ידע לעשות שום דבר חוץ מלהעמיק במחשבה אל מול הספר שלפניו, כשהוא הופך ללהבת אש, עם מרץ אינסופי, רוקד ורוקד ורוקד במשך שעות!!!
"רוב השנים הוא אפילו לא ישב לרגע לנוח במהלך ההקפות, כי הרי יש ספרי תורה – עומדים, אסור ע"פ ההלכה לשבת, על אף שיש בזה דעות שונות הוא לא ראה לנכון 'להקל' בכבוד התורה.
"הציעו פתרון שיחזיק ביד ספר תורה, וישב עם ספר התורה, אבל ראש הישיבה לא הסכים לשמוע על דבר כזה. מה? להשתמש בספר התורה כדי להתיר לו לשבת, בזמן שיש כאן בחורים תלמידי חכמים שרוצים לרקוד עם ספר התורה? היה לא תהיה. הוא היה עומד ורוקד ושר וקופץ במשך שעות ארוכות, לכבוד התורה.
"בשנים יותר מאוחרות, כשהוא כבר הזקין והיה לו מאוד קשה, הצליחו להשיג לו את ספר התורה הקטן שהיה של הגרמ"י לפקוביץ' זצ"ל. מאחר והיה זה ספר יקר מאוד, רק ראש הישיבה החזיק בו ולא נתן לאף אחד אחר לרקוד איתו, ולכן הוא יכול היה לשבת כשספר התורה בידו, בלי לפגוע בשמחת התורה, ובלי לגרוע מהזכות של הבחורים לרקוד כשהם מחזיקים בספרי התורה הרגילים של הישיבה.
"אבל לא רק ריקודים היו שם", מתאר הרב היימן. "ראש הישיבה השקיע הרבה מחשבה במילות השירים ואפילו בתנועות של הניגונים".
"כך למשל היה שר את הניגון המפורסם של רבי ברוך בער, 'אמר אביי'. הוא היה שר את הניגון בית אחר בית והיה 'מתרגם' את המנגינה. זה מתחיל עם חשש, מנסים לגשש את הדרך בסוגיא החדשה שעכשיו התחלנו ללמוד, מה הולך פה? לא כל כך מובן… לאט לאט הסוגיא מתחילה להתבהר, הניגון הופך להיות יותר קצבי, השאלות ברורות, התמיהות מחודדות, ואז מגיע התירוץ והשמחה פורצת גבולות.
"כמו כן היו לו דרשות שלמות על השיר 'אנא עבדא'. הוא היה מסביר איפה יש בשיר הזה תהיה, איפה חיפוש, באיזה שלב מגיעה קבלת העול וההכנעה, וכן על זה הדרך הוא היה מסביר כל מיני ניגונים ומאריך בזה".
אה, גאר גישמאק!
"כמו שאמרנו, ששמחת תורה היתה כבר התוצאה", מחדד הרב היימן, "היתה זו התפרצות של אהבת התורה הנדירה שלו. היו לה לאהבת התורה הזו הרבה מאד ביטויים גם כל השנה, גילויים שמי שהיה רגיל וותיק איתו, יכול היה לשים לב ולראות את אהבת התורה העצומה שלו מתפרצת בכל מיני אופנים, את מה שכולם ראו בעוצמה גדולה ביום שמחת תורה, היה ניתן לראות כל השנה מאחורי הפרגוד.
"כשראש הישיבה היה לומד", הוא מתאר, "יכולת לראות שהוא ממש שואב הנאה גשמית מהלימוד. כמו להבדיל, אדם שאוכל מאכל מאוד טעים, נדיר במיוחד, וממש מפגין את ההנאה שלו.
"היו לו כל מיני לשונות מעניינים כאלו, שהיה אומר תוך כדי לימוד, שמהם יכולת להבין מה הוא מרגיש ואיך הוא חווה את הלימוד.
"אין אחד שלמד ב'קרית מלך' בבחרותו, ולא זוכר את ראש הישיבה זצ"ל, אומר סברא נפלאה ולאחר מכן מפטיר בינו ובין עצמו 'אה! גאר גישמאק!!!'. איזו מתיקות!
"הוא לא היה אומר את זה בקול לתלמידים, כדי שאנחנו נבין שהסברא מתוקה מדבש. זה היה בקול שקט, הוא היה מפטיר בינו ובין עצמו, מתאר לעצמו איך הוא מרגיש. גאר גישמאק!
"לא פעם היה מסיים לומר איזה מהלך מחודש, והיה מציין 'ס'ווערט א טענצל', זה שווה ריקוד! שווה לרקוד משמחה על כזאת סברא נפלאה.
"זה היה העולם שבו הוא חי, עולם שבו התורה היא הדבר הכי מתוק, ושאין שום דבר שיכול לשמח את האדם יותר מסברא טובה, דיוק נפלא בלשון רש"י, או חידוד מחודש של סברת התוספות החולקים עליו.
"כל ה'טענצלאך' – הריקודים הקטנים האלו, שהוא רצה לרקוד בכל פעם שהוא אמר סברא טובה או מצא איזה חידוש נפלא בדברי אחד הראשונים והאחרונים, התרכזו יחד לשמחת תורה, אז הוא היה פורץ בכזה ריקוד עצום ובלתי פוסק, שבו הוא ביטא את השמחה של כל השנה על כך שזכה לעסוק בתורה המתוקה מדבש ומנופת צופים.
"הריקוד היה כל חזק, עד שבכל שנה, במוצאי שמחת תורה, הוא היה פושט את הפראק, והרבנית היתה זורקת אותו לפח! הפראק היה קרוע מכל הכיוונים, מרופט, ספוג בזיעה בכמויות שקשה לתפוס בכלל, מרוב המאמץ הגופני האדיר שהתאמץ כשרקד ורקד בכוחות על טבעיים, במשך ארבע שעות ברצף, בלילה, ולאחר מכן שוב בצהרים, ושוב יצא בריקודים סוערים בהקפות שניות.
"הריקוד היה באטמוספירה אחרת. הוא לא ראה ולא ידע איפה הוא נמצא בכלל, זה היה מדהים. פתאום היה תופס איזה בחור באקראי, ומתחיל לרוץ איתו ולרקוד. לפעמים היה זה בחור משיעור א', שרק לפני כמה שבועות נכנס לישיבה, וראש הישיבה עדיין לא הכיר אותו בכלל, לפעמים הוא תפס בכלל איזה אורח, שרק נכנס לכמה דקות לראות את ההקפות בישיבה, ופתאום מצא את עצמו רץ ורוקד עם ראש הישיבה, שבלי לשים לב תפס אותו והתחיל לרקוד איתו. זה היה מדהים!
"לא זו בלבד שהוא רקד חזק כל כך, בצורה שאי אפשר להבין איך הוא הצליח בכזה גיל לעשות זאת, אלא שהיה לו קשה לעצור את הריקוד. תמיד בסיום ההקפות הוא היה מחזיר את ספר התורה האחרון אל ארון הקודש, ואז, רגע לפני שהריקודים מסתיימים, הוא היה פורץ בריקוד סוער במיוחד. היו פותחים ריבוע ענק, כל הבחורים הצטופפו הכי קרוב שיכלו לכותלי בית המדרש, וברחבה שנפתחה באמצע היה ראש הישיבה רץ בעיגולים כשספר התורה בידיו, מתרגש עד עמקי נשמתו. לא יאומן איך הרגשנו את השמחה שלו וההתרגשות שלו, זה היה משהו שקשה לתאר במילים".
כבוד חכמים ינחלו
"אבל יום שמחת התורה, היה אצל ראש הישיבה לא רק שמחה עם התורה, אלא גם של כבוד התורה. הוא הנהיג בישיבה שאחרי שהתחלקו ל'בתים', למניינים רבים לקריאת התורה כמקובל, היו מתכנסים יחד למניין אחד גדול, והעלו את ראשי הישיבה ורבניה לעליות החשובות, חתן תורה, חתן בראשית, מפטיר וכו'.
"בשלב זה, היו עוצרים את קריאת התורה, והיו שרים ורוקדים לכבוד מי שקיבל את העליה. זה יכול היה לקחת אפילו עשר דקות תמימות, שהיו רוקדים לכבוד אחד מרבני הישיבה, ולאחר מכן עשר דקות נוספות, עבור עוד אחד מרבני הישיבה וכן הלאה.
"המנהג היה מבוסס על האמור בגמרא במסכת מכות דף כב: 'אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה'. כלומר, אם אנחנו עושים כל כך הרבה כבוד לתורה ביום הזה, אנחנו לא יכולים להיות כאלו טיפשים, ולהימנע מלכבד תלמידי חכמים. זה יום שבו צריכים לעשות גם כבוד ללומדי התורה!
"את הדבר הזה, לכבד את חכמי התורה, יכלו לראות שהוא נוהג בעצמו ולא רק מנסה ללמד את תלמידיו. כשהוא היה נפגש עם אחד מגדולי התורה, הוא היה מתבטל אליו כעפרא דארעא. כשהיה מדבר עם אברך כולל פשוט, היה מדבר אליו בלשון רבים כי הוא תלמיד חכם…
"זכיתי להיכנס עמו כמה פעמים למעונו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. זה היה ממש מפליא לראות את ההתבטלות שלו אליו. כשעלינו במדרגות, לפני שנכנסנו לבית, הוא תפס ביד שלי בבעתה. חשבתי שהוא עומד ליפול או משהו כזה, אבל ראש הישיבה לחש לי באוזן 'איך האב מוירא' – אני מפחד! הוא פחד להיכנס לרבי חיים! וזאת, למרות שמרן שר התורה עצמו היה קם לכבוד ראש הישיבה כשנכנס אליו לחדר. ראש הישיבה גם אמר לי פעם, שהוא בטל ומבוטל למרן הגר"ח, ואפילו בשאלות של פיקוח נפש, הוא יעשה מה שרבי חיים יורה בלי לחשוב פעמיים ובלי להציע סברא נוספת…
"בכל אופן, נחזור לעניינו, למרות שכל ההקפות של שמחת תורה התנהלו כאמור באריכות רבה והיו רוקדים שעות ללא הפוגה, זה לא הספיק לראש הישיבה. הוא היה עושה גם 'הקפות שניות', ושוב היה רוקד בעוז ותעצומות, וגם אחרי שסיימו הקפות שניות, וכבר החזירו את כל ספרי התורה לארון הקודש, זה לא הספיק. או אז הוא היה מתיישב יחד עם כל התלמידים לשירה בצוותא חדא, הוא היה שר את כל השירים הישנים, שירים של געגוע ודבקות עד אחרי חצות הלילה, או אז היה קם ופונה לביתו, כדי לאפשר לבחורים לאגור כוחות ולהשכים מחר ליום שגרתי של לימוד התורה…".