הרב עמרם בינעט
לפני כמה שנים, הייתי צריך להתפלל בבית כנסת מסוים, לרגל שמחה משפחתית כלשהי. הגעתי לשם בשבת בבוקר, התפללתי יחד עם כולם. בספסל שלפני ישב אדם כבן 45, אולי חמישים.
רבע שעה אחרי תחילת התפילה מגיע אברך צעיר, ומתיישב לידו, בצד השני של הספסל. ברגע הראשון לא חשבתי שיש בכלל קשר ביניהם. הוא התיישב, התחיל להתפלל, לא היתה ביניהם שום אינטראקציה, אפילו לא ניד ראש או סימן כלשהו.
ההפתעה היכתה בי באמצע קריאת התורה. נכנס לבית הכנסת ילד כבן ארבע, עם 'פעקלה' גדול ביד, שבו יש ממתקים לרוב. הילד מגיע ומתיישב על יד האברך הצעיר שמקבל אותו בחיבה גלויה, הבנתי שהוא אבא שלו. אבל רגע אחר כך הולך הילד לאדם היותר מבוגר שישב באותו הספסל, ו… מתיישב לו על הברכיים.
נפל לי האסימון… המבוגר והצעיר הם אבא ובן… לא הייתי מנחש לבד, אבל עכשיו אני רואה שיש קצת קווי דמיון. הילד הולך לאבא שלו, וממנו מדלג אל הסבא שממש זורח מאושר לראות את נכדו ולהושיב אותו על ברכיו.
כשהסתיימה התפילה, קמו השניים ממקומם, ועברו בתור להגיד לרב בית הכנסת 'גוט שבת'. הם לא הלכו יחד, הם אפילו לא הסתכלו זה על זה… הילד הלך עם הסבא, לאחר שעברו אצל הרב הוא חבר לאביו, ו… הם יצאו מבית הכנסת. עקבתי אחריהם כל הזמן, הם בקושי אמרו 'גוט שבת' זה לזה!
בדרך כלל אני לא מתעניין כל כך מה קורה אצל אנשים אחרים. אבל זה היה כל כך מופגן וכל כך קרוב אלי, שלא יכולתי שלא לשים לב… הסתכלתי על זה בהלם מוחלט! אבא ובן יושבים זה לצד זה, ואין ביניהם שום תקשורת. אפילו 'שבת שלום' הם בקושי אומרים זה לזה? איך זה ייתכן?
אולי הם מסוכסכים חלילה? לא! זה לא היה נראה כך. לא היתה שם מתיחות באוויר, לא היתה יריבות כלשהי. לא היה שם כלום, אפס תקשורת, לטוב או לרע. משהו מדהים!!!
הייתי צריך לאמץ את כל כוחות הנפש שלי, כדי לא לגשת לחבר המכיר את הנפשות הפועלות, ולשאול אותו אם הכל בסדר שם במשפחה הזאת, שאפילו את שמה איני יודע.
על מה אדבר עם הבת שלי?
זה תפס אותי כל כך חזק, שמאז התחלתי להתבונן קצת ביחסי הורים וילדים, ואני רוצה לומר שמה שגיליתי טלטל אותי ברמות גבוהות במיוחד!
המחקר הקטן והפרטי שעשיתי הראה, שהמקרה הזה אינו חריג בכלל. התחלתי לשאול חברים שיש להם ילדים נשואים, מה אתה עושה כשאתה רואה את הבן שלך בשבת? אתה לוחץ את ידו? אומר לו שבת שלום? מחבק אותו? מה אתה עושה?
הרבה מהם פשוט גמגמו וענו לי תשובה לא ברורה. חלק הודו בפה מלא שהם לא מתקשרים עם הילדים שלהם כמעט, ויש כמובן גם כאלו, שברוך ה', יש להם קשר בריא עם הילדים שלהם, אבל האחוז של אלו שדיווחו על חוסר קשר עם הילדים – היה גבוה מכדי שאוכל להכיל זאת.
ככל שהתעמקתי בנושא הזה, מצאתי שהתופעה לא שמורה רק לאבות ובניהם הנשואים. יש גם אבות ובניהם הבחורים, בני נוער, שאין להם קשר זה עם זה. יש אבות שלא מדברים עם הבנות הבחורות שלהם, בגילאי העשרה. אין להם שפה משותפת.
"על מה אני אדבר עם הבת שלי", שואל אותי חבר טוב, "על זה שהיא רוצה לעלות הקבצה באנגלית, או על מסיבת ההפתעה שהיא עושה עם החברות למדריכה שלה ב'בתיה'??? זה לא התחום שלי וזה לא מעניין אותי…".
ומה לגבי הקשרים בין אחים? מה עם הקשרים בין בני דודים? אוי, כמה אנשים יכולים לפגוש בן דוד ברחוב ואין להם על מה לדבר אתו…
ויש עוד סוג של חוסר תקשורת: לא נעים לומר את זה בקול, לכן אני כותב את זה בלחש, ובטוח שאף אחד לא יקרא את זה… לצערנו יש גם לא מעט זוגות נשואים שאינם מתקשרים זה עם זה…
וכאן נשאלת השאלה, אולי יותר נכון לומר נזעקת השאלה: למה?! למה זה קורה לנו??? למה אנשים לא יכולים להחליף מילה עם הבן שלהם או הבת שלהם? פשוט אין להם תקשורת עם האנשים שהם הכי אוהבים בעולם. למה????
קצר בתקשורת
אני רוצה לספר לכם כאן שני סיפורים ששמעתי ממש מכלי ראשון. יש פער של כמה שנים טובות בין שני הסיפורים אומנם, אבל הם משקפים שני הפכים גמורים.
את אחד הסיפורים שמעתי מאברך שסיפר לי, ששבועיים-שלושה אחרי החתונה, הוא ספג התקפה מאוד מאוד חריפה מההורים שלו. הם ניצלו איזה ביקור קצר שלו בבית שלהם בלי אשתו הטרייה, ופשוט נתנו לו 'שטיפה' רצינית.
ומה היתה הטענה של ההורים? הם אמרו לו ככה: "אנחנו גידלנו אותך, טיפלנו בך, התעוררנו בשבילך בלילות, בילינו איתך בבתי חולים כשהיה צורך, קילחנו אותך, האכלנו אותך, 'ביגדנו' אותך מכף רגל ועד ראש. בכל פעם שעשית שטויות, אנחנו חיפינו עליך ודאגנו לך…
"והנה גדלת ברוך ה', נהיית לנער, ואנחנו לא זנחנו אותך. השקענו והשקענו והשקענו, עד שברוך ה' מצאנו לך כלה מתאימה ממשפחה טובה, עם מקצוע מצוין ביד. שילמנו על הוצאות החתונה הון תועפות, קנינו לך כל מה שביקשת, הבאנו את התזמורת שאתה הכי אוהב. הכל הכל הכל נתנו לך…
"הובלנו אותך אל החופה, ו… זהו!
"נעלמת לנו!
"כל ערב פגשנו אותך בשבע הברכות, ואתה לא טרחת לומר לנו אם אתה מרוצה או לא! לא טרחת לספר לנו אם הדירה ששכרנו עבורך נוחה מספיק, אם המצעים שקנינו לך נוחים, אם האשה ששידכנו לך, האם היא אשה טובה?
"אתה לא חושב שאתה אמור לשתף אותנו ולו במקצת ממה שעובר עליך? מה אתה חושב, ברגע שהתחתנת אתה כבר לא קשור אלינו? לא מגיע לנו לדעת אם כל ההשקעה האדירה הזאת החלה לשאת פירות???"…
אמרתי לאותו אברך: "תסלח לי מאוד. באת אלי לקבל תמיכה? אני לא מתכוון לתמוך בך! ההורים שלך צודקים במאת האחוזים. איזה מן דבר זה, שאתה לא טורח לומר להם מה קורה איתך ומה עובר עליך???"
האברך קצת נעלב, אבל אני לא הנחתי לו. ביקשתי שיסביר לי, איפה הבעיה במה שההורים שלו אמרו ובמה שאני אמרתי. למה הוא חושב שהוא לא אמור לדווח להורים שלו מה המצב?
השיב לי אותו אברך תשובה שפתחה לי את העיניים… "חיכיתי שישאלו אותי", הוא אמר. "ישבתי ליד אבא שלי כל לילה בשבע ברכות, שעתיים ואפילו שלוש שעות כל ערב. הלב שלי מלא וגדוש בשמחה. אני מאושר עד הגג. אני כל כך רציתי לומר לו את המילים: "אבא! תודה לך! אתה עשית אותי מאושר! טוב לי, אני מרגיש מצויין, ברוך ה' קיבלתי שידוך מצוין!!!!".
"אבל תגיד לי אתה", הוא מרים עלי את עיניו. "זה נראה לך לעניין לבוא ולומר לאבא שלי: 'אבא, קיבלתי שידוך משהו-משהו… השווער שלי הוא האיש הכי טוב בעולם'??
"מה זה? אני ילד קטן שרץ לספר לאמא שלו שהוא קיבל ממתק? אצל אנשים מבוגרים זה עובד קצת אחרת, אם מתעניינים בשלומך אתה משתף. אף אחד לא רץ ברחוב לספר לאנשים, ואפילו לא להורים שלו, כמה טוב וכמה הוא מאושר, אם הם לא שואלים אותו!"…
הצד השני של המטבע
הסיפור השני קרה במשפחה שלנו. שמעתי אותו מאבי מורי שיחיה. הוא סיפר לי שאחד האחים שלי, יום אחרי החתונה, התקשר לומר תודה רבה.
"אני רוצה להודות לכם", הוא אמר לאבא ואמא, "כל כך הרבה טרחתם למעני, נתתם לי, קניתם לי, עשיתם את כל רצוני, חינכתם וטיפחתם, גידלתם והצמחתם, ובמיוחד בתקופה האחרונה השקעתם בי הון תועפות…".
ואז הוסיף אחי משפט שממש הרחיב להם את הלב: "אני בטוח במיליון אחוז", כך הוא אמר להורים, "אם הייתם לוקחים את כל הכסף שהשקעתם בחתונה שלי, מכניסים אותו למעטפה ונותנים לי אותו ביד, שאני אשלם בעצמי את כל ההוצאות – הייתי יודע להעריך אתכם הרבה הרבה יותר. אני מבין לבד, שאני לא מודע לעלויות הגבוהות והמלאות של כל מה ששילמתם, אני מודה לכם שטיפלתם בצד הטכני, ועשיתם כל מה שצריך, כדי שהחתונה תהיה מושלמת, אבל קצת חבל לי שאני לא יודע באמת באילו מאמצים מדובר, כי אז הייתי יודע להעריך אתכם הרבה הרבה יותר!"…
סיפרו לי ההורים שלי שיחיו, שכשהם שמעו את המשפטים הללו, הם הרגישו אושר עצום, הם הרגישו שמעריכים אותם על ההשקעה!
עכשיו תגידו, חסר חתנים שמעריכים את ההורים שלהם? חסרות כלות שבאמת יודעות להעריך? לא! אבל אני חושב, שמעטים הם המקרים שהילדים פשוט אומרים את זה להורים, בצורה כזאת פתוחה וכנה, בלי להתבלבל ובלי להתבייש: 'אני מעריך אתכם, נתתם לי כל כך הרבה, ואני לא יודע אפילו כמה השקעתם בי'…
עכשיו יש כאן שאלה מעניינת: מי צודק בסיפור הראשון על החתן, שההורים שלו כועסים עליו? הוא צודק, החתן? או ההורים? האם עליו מוטל לפתוח ולספר כמה טוב לו, או שעליהם מוטל התפקיד להתעניין ולשאול אותו?
ובכן, לשאלה הזאת אין תשובה. למה? כי זה בכלל לא עניין של מי צודק ומי לא צודק. השאלה היא מי מפסיד מהמצב הזה, והתשובה היא ששני הצדדים מפסידים. אם לא מדברים מספיק, כולם מפסידים. אם יש קצר בתקשורת, אף צד לא ייהנה מזה, כולם ישלמו את המחיר!
רבותי, זו לא עבירה לבטא רגשות! אין שום פסול בלקחת את היד של הילד שלך, ולומר לו 'אני אוהב אותך בני יקירי!', גם אם הוא כבר בן 17 וגם אם הוא בן 32, או אפילו בן 60 – לאורך ימים ושנים. למה אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה? למה אנשים יכולים לחבק מכל הלב את הילד שלהם, עד שהוא מגיל לגיל חמש או שש? ברגע שהוא מגיע לגיל עשר זה כבר נהיה מוזר, וכשהוא בגיל 17 זה כבר בל יראה ובל ימצא… למה?
זה לא כואב…
ומכאן אני רוצה להגיע לסוג נוסף של קצר בתקשורת. הסוג של סיום מריבה או הפגת מתיחות:
יש אנשים שיכולים להיות זועפים זה על זה במשך שנים, בגלל איזו שטות קטנה של קטטה כלשהי שפרצה ביניהם.
כל מה שצריך כדי לסיים את המריבה הזאת, זה רק לומר 'סליחה, טעיתי'. אבל אנשים רבים לא מסוגלים להוציא את המילה הזאת מהפה שלהם.
אני אומר לאנשים האלו: תעמדו מול המראה, ותגידו את המילה 'סליחה'. שלושים פעמים. אתם מצליחים??? עכשיו גש לשכן ממול ותגיד לו 'סליחה' פעם אחת??? פתאום הפה שלך שוכח איך מוציאים את ההברות האלו מהפה…
זה סוג של בושה, לומר 'טעיתי אני מבקש סליחה'… זה לא רק עניין של כבוד עצמי וגאווה, זה הרבה יותר בסיסי, אנשים מתביישים לבקש סליחה…
אנחנו מתפללים בליל יום כיפור ומבקשים מהקב"ה 'אמור מילה למעני: סלחתי'. אנחנו רוצים שתגיד לנו רק מילה אחת, 'סלחתי'. האם אנחנו גם מסוגלים להוציא את המילה הזאת מהפה שלנו, וגרוע מכך, האם אנחנו מסוגלים לבקש סליחה מהזולת בלי להסמיק?
מספרים על אחד שהתפלל שמונה עשרה, והאיש שעמד מאחוריו היה שקוע באמירת 'אלוקי נצור לשוני', ואמר "ונפשי כעפר לכל תהיה", ומרוב התלהבות והתעמקות באמירת המילים הללו, הוא חזר עליהן שוב ושוב, עד שכל המתפללים בבית המדרש שמו לב כמה שהוא עובד עכשיו על התבטלות בפני כולם…
כשהאיש שעמד מלפניו סיים את תפילת העמידה, הוא פסע 'עושה שלום' לאחוריו, ובטעות דרך על הרגל של ההוא שהתפלל מעומק לבו…
קופץ האיש שעובד עכשיו על ההתבטלות כעפר לכל, ודוחף בגסות את מי שדרך עליו בטעות: "נו…!" הוא שואג, "או אה אהה. אוהוהוווו נו!!!!". כמובן שאת ההברות האלו שהוא אומר באמצע התפילה אי אפשר להבין, אבל תנועת הידיים שלו אמרו הכל: "תסתכל לאיפה את הולך! מה אתה דורך עלי ומפריע לי להתפלל?!"…
אחרי התפילה ניגש אליו אחד האנשים ושואל אותו: "תגיד לי, אתה הרי בדיוק התלהבת ב'נפשי כעפר', נו… אם נפשך כעפר, אז מה קרה אם מישהו דרך עליך בטעות? לא קרה כלום! על עפר דורכים, ככה זה עובד… היית אמור להתעלם כאילו לא קרה דבר. זה הרי לא היה בכוונה, וזה שצעקת עליו לא עזר לך לחזור ולכוון בתפילה כמו מקודם. אם אתה כעפר, פשוט תמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום…".
השיב לו אותו יהודי תשובה כזאת: "נכון, נפשי כעפר. אבל כלפי מי? כלפי הקב"ה נפשי כעפר. כלפי האיש הטיפש הזה, שלא יודע להסתכל אחורה ודורך לאנשים על הרגליים, נפשי תהיה כעפר??? מה פתאום… מי הוא בכלל שאני אתבטל בפניו???".
גם אנחנו, לבקש סליחה מהקדוש ברוך הוא אנחנו יכולים. זאת לא בעיה. אבל מה עם בקשת סליחה מהשכן, מהחבר, מהאשה? מה עם לבקש סליחה מהילד שלך אם חלילה עשית טעות??? אני לא נכנס עכשיו לסוגיה החינוכית, של מתי ואיך צריכים לבקש סליחה מהילדים, אני מדבר על הרעיון. אם נאמר שכולם מסכימים, שלבקש סליחה מהילד זה אקט חינוכי ראשון במעלה – אתה מרגיש שאתה מסוגל להסתכל לו בעיניים ולבקש ממנו סליחה?
אנחנו צריכים להתגבר על החסימות הללו. רבותי, זה לא כואב לומר לילד שאתה אוהב אותו, זה לא כואב להתקשר לאבא שלך ולומר לו שאתה מעריך אותו, זאת לא בושה לנשק את הילד שלך, וזה לא מסוכן לבקש סליחה מהשכן או מנהג האוטובוס…