ברכת שהחיינו ואכילת הסימנים בסעודת הלילה הראשון
לפני הקידוש, היה נוהג מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל להזהיר לנשים שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, שלא תענינה "אמן" על "שהחיינו" שבקידוש, ובדיעבד, אם ענו – אינו הפסק (מנחת שלמה תניינא, ס), ויש שפסקו, שאף לכתחילה יכולות לענות (שו"ת אגרות משה או"ח ד, ק"א). מכל מקום, מי שענתה אמן, נכון שלא תשתה מכוס הקידוש, מפני שהפסיקה באמן בין הגפן לשתייה (שו"ת הר צבי או"ח נד שו"ת שבט הלוי ח"ג או"ח סט וחזון עובדיה עמ' קל"ג), ויש שכתבו שתעשה איזה הפסק ותברך הגפן לפני שתייתה (לוח דבר יום ביומו). ואשה המברכת בכל קידוש הגפן לעצמה לפני שתייתה, לכל הדעות עונה אמן שוב על ה"שהחיינו" שבקידוש.
בלילה הראשון אוכלים את "הסימנים" לאחר המוציא. אומרים את ה"יהי רצון" בפרי הראשון שעליו מברכים, לאחר טעימה קצת (למנהג אדמוה"ז – לפני הטעימה) בהרהור תשובה. לדעת המשנ"ב הנוסח הוא: "יה"ר מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'". מנהג ירושלים לומר: "יה"ר מלפני אבינו שבשמים וכו'" וכן נהג הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ומרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ב"יהי רצון" הראשון [על התמר] אמר כהמשנ"ב, ובשאר אמר "יה"ר מלפני אבינו וכו'" (הובא בהליכות שלמה ר"ה)..
סדר אכילת הסימנים: תמר (מכוונים לפטור כל פרי העץ). רימון, אם הוא עתיד לשמש כ"שהחיינו" בליל ב', מביאים אותו לשולחן רק לומר עליו את ה"יהי רצון" ומוציאים אותו מהחדר. תפוח (אדום ומתוק – מחזור ויטרי) בדבש. קרא (דלעת או דלורית). לאחר מכן רוביא (לוביא או חילבה) כרתי [כרישה] סילקא (תרד או סלק) דגים (שנרבה ונפרה כמותם – משנ"ב שם, ד) וראש כבש או דג.
על פרי האדמה: לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל מברכים "בורא פרי האדמה, שאין מינים אלו מחמת הסעודה, ולהגר"ע יוסף זצ"ל, עדיף לאוכלם עם מעט פת בלא ברכה. והגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד לברך "בורא פרי האדמה" על בננה או מילון ולפטור את הסימנים שברכתם "האדמה" (עדות נכדו הר"ר אריה שליט"א).
הערה: אפשר לומר היה"ר על הסימנים גם בלי לאכול מהם כגון: כשחוששים לתולעים. (הגר"מ שטרנבוך שליט"א כמנהג הגאונים). ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אזי אומרים את ה"יהי רצון" בלא שם.
ברכת שהחיינו ואכילת הסימנים בלילה השני
בלילה השני מביאים פרי חדש בעת הקידוש כדי לברך עליו שהחיינו. אם אין פרי, או בגד חדש, מכל מקום אומרים שהחיינו בנרות ובקידוש. ויש לדעת, שכשיש פרי חדש יש לכוון ב"שהחיינו", בעיקר על קדושת היום השני (ש"שתי קדושות הן") ולא רק על הפרי. כיוונו מחוסר ידיעה, רק על הפרי, בדיעבד, יצאו ידי חובה (מנחת שלמה א, כ).
[האפשרויות לפרי חדש בעונה זו: תמרים – טריים, הנמכרים באשכולות, בצבע צהוב (אפשרי להקפיאם, ונעשים ממש ממתק). רימון – במידה וטרם אכלו ממנו בעונה זו, ורק הניחוהו על השולחן בלילה הראשון, לאחר הקידוש ואמירת שהחיינו, לצורך אמירת ה"יהי רצון" ומיד הוציאוהו, ולא עמד שם כשברכו "שהחיינו". מנדרינות – כשהן כבר בשלות ואינן חמצמצות. חבוש – מבושל.
בלילה השני, מיד לאחר הקידוש לפני נטילת ידיים טועמים מן הפרי החדש, בברכת הפרי, כדי להסמיך את אכילתו לברכת ה"שהחיינו" – מחצית השקל ומטה אפרים ת"ר, ו. [ואין זה נחשב הפסק בין הקידוש לסעודה, כי הסמכת הטעימה מהפרי לברכת השהחיינו שכוונה גם עליו, היא המאפשרת את השהחיינו בקידוש, למרות הספק שמא ימי ר"ה "קדושה אריכתא"]. ואם אוכלים ממנו "כזית", מתחייבים ב"ברכה אחרונה", והנכון, שבשעה שמברכים "העץ" על הפרי יכוונו להוציא בברכה גם פירות או ליפתן שיאכלו בסוף הסעודה לקינוח, ואז אפילו אכלו מהפרי יותר מ"כזית" – אינם מתחייבים בברכה אחרונה (ספר שש"כ מ"ז, הערה רכ"ב עפ"י משנ"ב קע"ו, ב וארחות רבנו שכן נהג הגריי"ק זצ"ל).
הערה: אין להפסיק בדברים שאינם מעניין אכילת הפרי, בין הקידוש לבין אכילת הפרי, ובכלל זה, הנשים שברכו "שהחיינו" בהדלקת הנר, וכיוונו גם על הפרי החדש. ואכן, מורנו הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הכריז בביתו בליל שני של ר"ה, לפני קידוש, שכל המסובים יימנעו מלדבר בדברים אחרים, עד לאחר טעימת הפרי.