- אין לנו ציור ומושג לעוצמת רחמי השי"ת
פעם ראה אחד מתלמידיו לפני ראש השנה כשהוא שרוי בחרדת הדין, וסבור היה ש"הרעדה" של ה"גילו ברעדה" עולה אצלו על ה"גילו". והעיר לו שלמרות יראת הדין, יש לזכור גם את חסדי השי"ת איתנו, באמרו: "כשעושים מה שצריך אין לנו ציור ומושג לעוצמת רחמי השי"ת".
- איזו סיבה יש לך שלא להיות שמח.
פעם הגיע אליו בחור שהיה מודאג ולחוץ מאיזה דבר לא מדאיג במיוחד. רבינו פנה אליו בטרוניא: "היכן השמחה שלך? הכרתי היטב את סבך, שהיה אדם שעבר יסורים לא קלים בחייו, ולמרות זאת תמיד היה שמח באמונתו הפשוטה ברחמי השי"ת, ואתה, איזו סיבה יש לך שלא להיות שמח?!"
- מה מפריע לו שיש רגש קודש למצוה זו?!
סיפר חתן רבינו הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג: באחת השנים כאשר סעד רבינו את סעודת יו"ט דראש השנה, סיפר אחד הנוכחים שלפני שבירך בעל התוקע במנינו, הוא התרגש מאד ואף פרץ בבכי. לאחר התפילה ברכו אחד המתפללים ב"יישר כח" ולצד זה העיר לו בציניות: וכי באכילת מצה אתה גם בוכה? ומאי שנא האי מהאי, הלא שניהם דאורייתא?
סיפור זה הכאיב לרבינו מאד. כל הסעודה התקשה להרגע, ושאל: למה היה צריך לומר לו זאת?! מה מפריע לו שיש לו רגש קודש למצוה זו?! כמה צריך להזהר שלא לצנן רגש קודש של חיבוב מצוה!"
- היית חסר לי!
מספר נכדו רבי אהרן גולדברג סיפור נפלא: רבינו לא נהג לשמוע תקיעות בנוסחאות שונות שיטות הראשונים והאחרונים ומנהגי העדות השונות שלא נהגו בהם אצל הפרושים, והסתפק בתקיעות הרגילות שנהוגות. באחת השנים שוחח בערב ראש השנה עם בעל תוקע ותיק ומומחה שהמניין הקבוע שלו נסגר והוא נותר ללא מקום לתקוע בו בראש השנה כבכל שנה, ומתוך שהבין שהוא יחוש צער שאינו מזכה השנה איש בתקיעותיו, הזמינו לבוא לתקוע עבורו בביתו לאחר התפילה.
בהגיעו קידמו רבינו בהבעת שמחה וביקש ממנו לזכות אותו לשמוע תקיעות שופר במגוון נוסחים, רבנו שימש מקריא והאיש החל לתקוע במיטב ידיעותיו וכוחותיו, כאשר רבינו מכוונו בכל הגה, ולבסוף הביע בפניו את הערכתו ליכולת התקיעה המדויקת שלו. כך המשיך לנהוג איתו מספר שנים, עד אשר נמצא מניין שעמד על סגולותיו של אותו תוקע וביקש ממנו לשמש בתפקיד.
כמו כן היה מביע את מלוא הערכתו לבעלי התפילה במניין שלו. כאשר נאמר לו שאחד מבעלי התפילה עבר להתפלל במניין אחר, אמר לו אחרי ראש השנה: היית חסר לי, וחשבתי לעצמי כמה חבל שאינך ממשיך כאן עימנו.
- אה, גיוולדיג!
למרות שבסעודת ראש השנה לא היה רגיל לשיר מחמת אימת היום, בכל זאת כשהיה מארח על שולחנו אחד מקרוביו שהתברך בקול ערב, ביקש ממנו להשמיע קטעי תפילה מתפילות ראש השנה, כשהוא מגלה עניין רב בנעימתו היפה ומביעה את התפעלותו הכנה: אה, גיוולדיג!
- איך מתכוננים לתקיעות?
עובדה מופלאה נוספת המראה עד כמה תפסה אצלו הנהגת בין אדם לחברו מקום בעבודת הימים הנוראים, מספר רבי דוד עמנואל, שהוא ורעייתו התקרבו לרבינו, שאף סידר להם חופה וקידושין בשנת תשל"ו, והם התגוררו בשכונת רחביה.
בימים נוראים הגיעו להתפלל במחיצת רבינו ב"שערי חסד", והנה, בהפסקה שלפני התקיעות ניגש רבינו לרבי דוד ושאלו האם הם נוהגים לעשות קידוש לפני התקיעות, וענה לו שכן. אמר לו רבינו, אם כן אתם מוזמנים לביתי לעשות קידוש, ואכן בהפסקה עלו לביתו (כאשר הרבנית נשארת במקומה בעזרת נשים; הם סברו שהיא עצמה לא עושה קידוש, רק רבינו).
רבינו הביא להם מיץ ענבים והגיש עוגות, מזג לכוס והורה לרבי דוד לקדש ולומר קודם את הפסוקים "וידבר משה" "תקעו בחודש שופר". להפתעתם והשתוממותם הוא כלל לא טעם כלום וחזר איתם לבית הכנסת. אם עד אותו היום סברו שההכנה לתקיעות הינה רק בלימוד מוסר או פרקי תהלים, לימדם עתה רבינו שהכנה דרבה היא לדאוג לזולת לצרכיו.
- איך אפשר שלא לבכות?
בשנים שהתפלל במניין ישיבת "מעלות התורה" בשני הימים, היה המניין בראש השנה מתחיל בשעה שש בבוקר ובשעה שבע היה החזן מתחיל "המלך". רבינו היה מקדים כדרכו לבא לתפילה בערך כרבע שעה, ובשעה רבע לשבע בערך כבר גמר לומר את פסוקי דזמרה. למרות שהיה ראשו עטוף בטלית שמעוהו התלמידים שישבו בקרבתו מתייפח בבכי חרישי. פעם שאלוהו (אחרי התפלה): הרי לא פשוט לבכות בראש השנה? וענה: איך אפשר שלא לבכות?
(קטעים מלוקטים מתוך הספר גאון ישראל)