כולנו שמענו על המעלה הגדולה של אימת וחרדת הדין. ספרי המוסר האריכו שעצם הפחד והחרדה ביום הדין, ה"פלצות", כלשונו הנודעת של רבי ישראל מסלנט זצ"ל, היא עצמה סגולה להינצל במשפט הנורא ובוחן הכליות ולב של ראש השנה. אבל אז עולה השאלה מאליה: מדוע אבינו שבשמים רוצה לזרוע בנו פחד ואימה? מדוע אנו משתמשים בתזכורות של 'מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו'? למה לעורר פחד בלבבות היהודים, הבנים האהובים?
נשים לב.
המבט השטחי של מרבית הילדים הוא: המחנך/המחנכת/המנהל/הר"מ שלי כל הזמן מציק לי. "אל תקום מהמקום, לא לצאת באמצע השיעור, לא לקפוץ, לא להפריע, מחר מבחן. כדאי שתדעו את החומר, לא לענות בלי להצביע, לא להגיע לכיתה ללא חתימת הורים על המבחן". הילד חושב: הוא מעניש אותי על הפרעות ופיטפוטים בשיעורים, ואם כך, הוא אינו רוצה בטובתי.
נכון, לא כל המחנכים מושלמים ולא כל מחנכי העולם מתאימים תמיד לתפקידם הפדגוגי. אבל באופן כללי, המחנך רוצה מאד בטובת הילדים. הוא אוהב ומחבב אותם. רוצה מאד בהתקדמותם הלימודית והאישית וכל הגערות, הדירבונים, הפרסים וגם לפעמים העונשים, ובוודאי החזרות, שיעורי הבית והמבחנים, נועדו כדי לקדם את התלמידים ולא להתעלל או להציק להם.
ילד קטן, שהוריו מכריחים אותו, לפעמים אפילו בענישה או גערה, לאכול ארוחות מזינות, ללכת לישון בזמן שקבעו לו, להתכונן היטב למבחנים או לעשות שיעורי- בית, סבור שאם אבא מעניש אותו- הוא לא מספיק אבא טוב. הוא אינו מבין שהדרישה הנחרצת לישון בזמן, לא נועדה (בדרך כלל…) שיהיה שקט בבית, אלא כדי שהוא עצמו יוכל לקום מחר בבוקר בזמן, ולעבור יום שלם ועירני ברוגע ובבריאות. אלא מאי? הילדים, וברוב המקרים גם נערים ונערות בוגרים, אינם יודעים להציב לעצמם גבולות, אז ההורים הם אלו שצריכים להציב אותם. לפעמים בדרכים לא נעימות בכלל.
והרי כולנו, כהורים, יודעים ומרגישים, שמהרגע שילדנו את הילדים, אנו אוהבים אותם אהבה שאין לה סוף, עסוקים כל חיינו בגידולם, בקידומם ובעלייתם, הרוחנית והגשמית כאחד. הדבר המפחיד והנורא מכל לכל ההורים, הוא לא שיקרה משהו רע לעצמם, אלא שמשהו רע יקרה, חלילה, לילדיהם.
לא תמיד כל ההורים והמחנכים עושים הכל נכון. לפעמים ישנן שגיאות חינוכיות. אך בוודאי שכל מחנך נורמטיבי, ובוודאי כל אבא ואמא נורמטיביים, אוהבים את ילדיהם אהבה עזה וחפצים בכל נימי נפשם בטובתם התמידית.
***
"התחושה הרווחת בקרב רבים"- מסביר בספר 'בעצתך תנחני', שזכה להסכמות נלהבות מגדולי הדור וראשי הישיבות שליט"א (עמוד 254) – "שאנחנו רוצים דבר אחד והקב"ה רוצה דבר שני. אנחנו רוצים, כמובן, חיים טובים ונעימים בזה ובבא, והקב"ה רוצה שנהיה צדיקים, שנתקרב אליו וכדומה. והאמת? הקב"ה רוצה פי כמה וכמה מאיתנו שיהיו לנו חיים טובים ונעימים! הן כך כתב המסילת ישרים: 'האדם לא נברא אלא להתענג על השם'. ושמעתי מפי הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל שמבואר בדברי המסילת ישרים, שמטרת בריאת האדם היא- להתענג! זה מה שהשם רוצה לתת לנו. ולא סתם, אלא את התענוג הגדול ביותר שאפשר – העונג על ה', שאע"פ שאיננו מבינים מהו ("כי מקום העידון הזה באמת הוא רק העולם הבא", כלשון המסילת ישרים), יש לנו לסמוך שמדובר בתענוג עילאי מאין כמותו".
לפני 'בין הזמנים' האחרון, דיברתי קצת לפני השיעור עם בחורים בישיבתנו על הנאות העולם הזה אל מול ה'להתענג על השם'. ביקשתי מהם שיגידו לי איזה הנאות הכי מיוחדות ומופלאות מציב העולם הזה לאדם, והם החלו להזכיר סוגים שונים של הנאות. הוספתי להם לרשימה עוד רשימת הנאות, איתם עסוקים רק עשירי העולם, ושאלתי: "ומי עשה את כל ההנאות האלה? מי המציא אותם? מי הכניס לאנשים בכל העולם מחשבות ליצור את ים ההנאות והאטרקציות? מי יצר את כל הנופים, הימים, הרי האלפים, המפלים ופלאי העולם?".
"הקדוש ברוך הוא, כמובן"…, השיבו כולם.
"נו, הוא הרי יצר והמציא את כל כל תענוגות תבל. והקב"ה אומר לנו שהוא רוצה לתת לנו תענוגות שאין כמותם, וסיכמנו שהוא היוצר כל ההנאות, הטובות והעינוגים, אומר לנו את האמת, ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה". "כל חיי העולם הזה" כולל את כל חיי התפנוקים של כל ברואי העולם, מבריאת העולם ועד סופו, וכל זה לא שווה ל'קורת רוח' אחת בעולם הבא. ומהי 'קורת רוח'? הספרים ממשילים זאת לאדם שעובר ליד קונדטוריה ריחנית. הוא לא אוכל מהעוגות, אלא רק מריח מבחוץ, וריח כזה בעולם הבא, שווה יותר מכל ההנאות והתענוגות בעולם הזה!!!"…
הקב"ה, האב הרחמן, אוהב אותנו פי אלף אלפי אלפים יותר ממה שאנו אוהבים את ילדינו. הקב"ה רוצה שיהיו לנו החיים הטובים והנפלאים ביותר. הוא חפץ לענג אותנו בתענוגות נצחיים שאין כמותם ואין לנו שום השגה בהם. אך כדי שנגיע לתכלית הזאת, אנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, ואם ההורים יודעים מה טוב לילדיהם, כל שכן שהקב"ה יודע מה טוב לנו. ואם איננו מספיק טובים, הוא מיישר את אורחותינו, ולכן הוא מעמידנו במשפט, בו נעמוד עוד פחות משבוע. כמו הורים טובים שרוצים כל הזמן לשפר, לבדוק, לתגמל ואולי גם להעניש- כדי שילדיהם יהיו טובים יותר.
"שלא היו קורין הלל לא בר"ה ולא ביוהכ"פ, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחינה ובקשת מחילה" (רמב"ם בפירוש המשניות ר"ה ד, ז).
הקב"ה רוצה שנפחד ממנו ביום הדין, לא מתוך מטרה להפחיד, אלא כדי שנבין מה עלינו לעשות כדי שנצליח "להתענג על השם ולהנות מזיו שכינתו". אם אנו לא מסוגלים, בגלל שאנחנו כמו ילדים שלא מבינים להציב גבולות לעצמם, האבא, אבינו אב הרחמן, מנסה להציב לנו גדרים וגבולות, לפעמים דרך פרסים, מתנות ותשורות מתוקות, ולעיתים, לפי המצב, בעונשים וטרדות, קשיים וניסיונות, שנועדו רק לדבר אחד, לעשות לנו טוב.
בעקבות מאמר שכתבתי, פנה אלי פרופסור ידוע, גאון בפילוסופיה יהודית ופילוסופיה עולמית, ואנחנו התכתבנו מספר פעמים, עד לרגע בו הגעתי לתובנה שהאיש אינו מוסיף לי ביראת שמים, בלשון המעטה, וחדלתי מיד להתכתב איתו.
במהלך התכתבותנו, העלה הפרופסור המלומד שאלה, כיצד נסביר את הפרדוקס שבו מצד אחד כתוב בחז"ל שבראש השנה הקב"ה דן חלק מהבריות לחיים וחלק למוות, ומצד שני חז"ל קבעו שעלינו ללבוש בגדים נקיים ולבנים בראש השנה, לאכול משמנים ולשתות ממתקים, כי חדוות ה' היא מעוזכם. כיצד אפשר לשמוח כשאתה יודע שיש סיכוי גדול שתמות במשפט ראש השנה? תהה הפרופסור.
את ההסברים לסתירה-כביכול זו, יודע כל לומד תורה. יהודי יודע שאין סתירה בין הדברים ושפחד הדין אינו סותר את שמחתנו במשפט ה' ובכך שהשופט עצמו רוצה לחלצנו מהדין. ובכל זאת, מדובר בנושא עמוק ומורכב, שלא נצלול לתוכו כעת.
ובכל זאת, הרשו לי לשתף אתכם ברעיון ששטחתי לפני אותו פרופסור. רעיון שעלה בתוך הדברים, כהערה לנושא השמחה בראש השנה. הערה שיש בה גם הארה גדולה ורצון להתעוררות ותקווה, לעניות דעתי.
ראש השנה הוא יום דין נורא ואיום. יום של המלכת ה' וקבלת עול מלכותו עלינו. יום של מצוות ועליה גדולה, אך הוא גם יום של קבלת הזדמנויות רבות, חדשות, מפתיעות ונפלאות.
נכון, מצד אחד- זהו יום בו יכולים לגזור גזר דין מוות. אך מצד שני- זהו גם יום בו יכולים לגזור עלינו חיים מאושרים מאין כמותם. כל אותם אלו שנולדו להם ילדים השנה, קיבלו את המתנה הזאת בראש השנה. כל רבבות הזוגות שנישאו השנה באהבה ואחוה שלום ורעות, אלפי בחורי הישיבות שהתקבלו לישיבה הקטנה/הגדולה שרצו בה, אלפי בנות שהתקבלו לסמינר הרצוי והעדיף להן, מאות מקבלי המשרות השונות, מאות מחברי הספרים שחוברו השנה, מליוני ההורים והילדים שחיו ושמחו והתחנכו והיו בריאים, שמחים ועליזים. גם כל אלו שזכו בלוטו השנה, או הרוויחו מיליארד/מליון/מאה אלף דולר, קיבלו את זה בראש השנה שעבר. הכל נגזר בראש השנה הקודם.
בשיחת התעוררות שמסר הגה"צ רבי יעקב יונגר שליט"א, מנהל רוחני בישיבת סלובודקא, לפני כמה שנים, בכולל "מדרש אליהו' באלעד, דיבר הרב על כך שהאימהות הקדושות נפקדו בראש השנה וחדלו להיות עקרות. יוסף הצדיק שוחרר מבית האסורים ועלה למלוכה בראש השנה, ועוד ועוד.
אני מביט בעצמי ובסובבים לי, יחד עם אין ספור יהודים אחרים, שזכו השנה להזדמנויות חדשות, במגוון תחומים, רוחניים וגשמיים, ברוך ה'. יהודים שלמדו והחכימו את התוה"ק, שהשתדרגו, שהתעלו, שנהנו, שהשכילו, שהרוויחו, ששמחו, שחידשו חידושים, שיצרו יצירות, שחייכו, שהחלו לכהן כמרביצי תורה במוסדות התורה והחינוך ובישיבות הקדושות, שהתקבלו לעבודה נוחה ונעימה, שהתמוגגו, שהתעשרו, והעיקר, שנהיו מאושרים, בכל כך הרבה נושאים ותחומים, ואת הכל הם קיבלו בראש השנה שעבר.
לאחד ממכירי, למשל, נולד השנה בן, לאחר 10 שנים בהן לא נולדו להם ילדים, ואותו האדם עצמו התמנה השנה למנהל מוסד חינוכי גדול. מינוי שהוא לא ציפה לו כלל וכלל. תביטו ותראו כל כך הרבה אנשים ונשים, שקיבלו השנה הפתעות כל כך נעימות, והכל הגיע מראש השנה. אני מכיר באופן אישי כמה אנשים שקיבלו השנה שטעלס' נהדרים, אישה שהתרפאה השנה לחלוטין לחלוטין בס"ד, חבר טוב שמחתן בן במהלך השבוע הקרוב ועוד המון סיפורים מדהימים.
נכון, מי יודע מה צופנת לו השנה הקרובה. אך מי יודע, אולי בכח תפילותינו וקבלותינו, התשובה והצדקה והמעשים הטובים, ייפתחו לנו שערים חדשים, כאלו שאפילו לא העלנו בדמיוננו, לא חשבנו עליהם קודם לכן. כי כשם שייסורים וקשיים יכולים לבוא, ברצות ה', כך שמחה גדולה ואושר רב, עשייה ברוכה, שפע הזדמנויות והרבה הרבה דברים טובים ומתוקים, יכולים לבוא, ברצות ה'.
כשם שבראש השנה נקבע מי יחיה, כך נקבע בו גם מי ינוח ומי ישקט, מי ישלו, מי יעשר ומי ירום.