"כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב, י"ב)
רבי מנשה וינקלר שליט"א הוא אחד מאחרוני תלמידיו של מרן הח"ח זצוק"ל. למרות שזה מכבר הפליג מגיל המאה – עד מאה ועשרים בבריאות וצלילות – עודנו לומד כצעיר לימים בעירו לייקווד בארה"ב. בשיחה עמנו זיכרונותיו צצים ועולים כאילו אירעו עתה. הוא נזכר בדמותו של רבו, הכהן הגדול מאחיו, מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, שמלבד האדרת ההלכה בעולמנו, נודע בהחדרת החיזוק בשמירת הלשון כעל בבת עיניו.
בשיחה הנרגשת בליקווד הרחוקה, אנו נחשפים לראשונה לתיאור חי בעדות מרגשת מכלי ראשון, מיהודי בר אוריין שצמח וגדל בצל אילנות גדולים, שזכה ללמוד לפני כפ"ה שנים בישיבת 'ראדין' המפוארת בעיר ראדין, ובמהלכם אף זכה לשוחח אישית עם מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל ולקבל את ברכת קדשו. במהלך השיחה, בה גולל בהרחבה את תקופת לימודיו ב'ראדין', וכן לאחר מכן ב'ברנוביץ' ו'קמניץ', זכינו לשמוע על סדרי הלימודים בישיבה, וכן על הברכה שזכה לקבל ממרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל.
"נולדתי בקופנהגן שבדנמרק לאבי הגאון רבי מיכאל שלום וינקלר זצ"ל שכיהן כאב"ד קהילת 'מחזיקי הדת' בקופנהגן, ואף כיהן כחבר מועצת גדולי התורה באירופה. אבי זצ"ל נפטר בהיותו בשליחות קודש בארה"ב בשנת תשצ"ב. בבחרותי, בהיותי בגיל 14 בערך, נסעתי לראדין שבליטא מתוך מטרה להתעלות בתורה בישיבת 'ראדין', שהיתה אז נחשבת לאחת הישיבות החשובות בליטא.
"כשעלתה ההצעה שאלך ללמוד שם בישיבה, לא אשכח לעולם את השמחה הגדולה שהיתה לי כאשר נסעתי ללמוד ב'ראדין', ובפרט על הזכייה הגדולה שאזכה לראות מקרוב את רשכבה"ג מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, שכל העולם כולו רעש מפניו, כידוע. בימים ההם, זה לא היה דבר של מה בכך, בפרט לבחור צעיר שכמוני, שהורגל לגדול על ברכי הוריו בנאמנות, וכך להתנתק מהבית בגיל כה צעיר, לנסיעה קשה ומתישה שארכה אז זמן רב, אולם הרצון העז שהיה לי ללמוד בישיבת ראדין גברה על כל הקשיים וטורח הדרך, שהיו מנת חלקי באותם ימים.
"וכך, זכיתי ללמוד 3 זמנים ב'ראדין' החל מר"ח אלול תרצ"ג. כיוון שהייתי בחור צעיר לימים, דאגו לי הורי זצ"ל שאלמד בתשלום עם בחורים יותר מבוגרים, שיסייעו לי להשתלם ולהכיר את הסוגיות הנלמדות, וכך אוכל להשתלב היטב בין בחורי הישיבה.
"אחד הבחורים המבוגרים, שאני זוכר שלמדתי עמו בחברותא, היה הבחור 'חיים פאסטר', שנקרא כך על שם עיירת מולדתו פאסט, שם אף כיהן אביו כרב העיר. הוא למד עמי בשקידה ובזכותו התקרבתי לרמי"ם ולראשי הישיבה".
"מתי זכיתם לראות לראשונה את מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל?"
"האמת היא, שכשנכנסתי ללמוד בישיבה בראדין, מרן ה'חפץ חיים' כבר לא היה בראדין. היתה זו התקופה האחרונה בימי חייו, והוא נסע להבראה בכפר במרחק נסיעה של חצי שעה מהעיר ראדין, שֵם הכפר היה 'דעגאלשטאק', היה זה כפר קטן בו התגוררו לכל היותר 50 משפחות. מאוד השתוקקתי לנסוע ולראות מקרוב את מרן ה'חפץ חיים', עליו שמעתי כה רבות, ולקבל ממנו ברכה והדרכה.
"למרות הקשיים שעמדו לי החלטתי להתגבר על הכל, חשבתי לעצמי מהי הדרך לבצע זאת, ועשיתי מעשה, קמתי ונסעתי לכפר 'דעגאלשטאק' בו התאכסן מרן ה'חפץ חיים'. כשנכנסתי למקום אכסנייתו, וראיתי את תואר הדרת פניו הק' של אותו צדיק וזקן הדור, התרגשתי מאד עד לכדי דמעות, וזהו הסיבה שכל פרט מאותו ביקור עדיין חקוק היטב בזיכרוני עד היום הזה, כאילו אך אתמול הייתי במחיצתו.
"זכורני, איך שהוא ישב על כסא נוח, בדומה לכיסאות שיושבים בעת מנוחה של שפת הים, רשת כיסתה את כל גופו להגנה מהזבובים שכנראה היו מצויים באיזור. מה אומר ומה אדבר, תואר פניו היה כמלאך אלוקים ממש, משהו שלא מעלמא הדין. למרות חלישות גופו העזתי והושטתי את ידי לעבר ידו, ואמרתי לו בקול רם: 'שלום עליכם, רבי'.
"מרן ה'חפץ חיים' השיב לי בחביבות וקִרבה: 'עליכם השלום', ואף הוסיף ושאל אותי בנעימות: 'מהיכן אתה בא?', עניתי לו: 'מהישיבה בראדין'.
"לשמע הדבר ראיתי על פניו כמין שמחה מיוחדת, הוא ברך אותי בחום ובלבביות שבעזרת ד' אעשה 'שטייגען' בלימוד התורה בישיבה בשמחה, ואף הוסיף לברך אותי שאני אהיה בריא, כדי שאוכל לעבוד את ד' כל ימי בבריאות איתנה, תוך שהוא מוסיף לי שאזכה לאריכות ימים ושנים, דבר שאכן התקיים ב"ה עמו"ש, ולסיום פטרני מרן ה'חפץ חיים' לשלום.
"לא אשכח כיצד כשיצאתי מעל פניו וצעדתי באיטיות מיוחדת מתוך מטרה לראות את הכהן הגדול מאחיו שוב ושוב, בעצם, היתה זו הפעם היחידה שזכיתי לראות את תואר הדרת קודשו המרוממת".
מרבותיו למדנו אך דקויות שבדקויות…
במהלך השיחה הנרגשת עם רבי מנשה, אנו נחשפים לכך, כמה אכן הצורבים בגילם הצעיר השכילו ללמוד מהדקויות שבדקויות במשנתם ואורחותיהם של גדולי הדורות, וכמה הדבר מחייב אותנו לנצל את הזכות שאנו זוכים לקבל מרבותינו, מנחילי וגדולי התורה בדורנו אנו.
דוגמא אחת מיני רבים חושף בפנינו רבי מנשה שליט"א, הקשורה במורו ורבו מרן הגרב"ד ליבוביץ זצוק"ל, שכידוע, כולם מכירים את עמלו הנורא בתורה, אך לא רבים נחשפו לעומק דקדוקו בכל מצוות התורה קלה כבחמורה, תוך מתן דגש אף לדברים פעוטים.
הסיפור אותו חושף בפנינו רבי מנשה שליט"א נסוב אודות מצוות כיבוד אב ורב שהיתה טבועה בו. לדבריו, מרן הגרב"ד התייחד והתפרסם בדקדוקו במצוות כיבוד אב, ותלמידיו, שזכו לראות זאת עין בעין, היו מרבים לספר על הידוריו ודקדוקיו במצווה זו, ביחוד ראו זאת בתקופת קרמנצ'וג ווילנא, שכן בתקופה זו התגוררו הוריו בביתו, והיו רואים את התנהגותו אליהם. היה זה לאחר שהוריו, שהיו עשירים, ירדו מנכסיהם במלחמת העולם הראשונה, ונאלצו לבוא להתגורר בבית בנם מרן הגרב"ד, והוא דאג לכלכלתם ולכל מחסורם. מדרך הטבע עשיר שירד מנכסיו – העניות קשה עבורו שבעתיים, אמנם מרן הגרב"ד עמל בכל כוחות שלא ירגישו במצבם, וכך למשל, כאשר היה נוטל משהו מהבית היה 'מבקש' מהם את הדבר כאילו שייך להם, ומי שהסתובב בבית היה משוכנע שהוא מסתובב בו כבן הסמוך על שולחן אביו.
מרן הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצוק"ל, ראש ישיבת סלבודקה, שהיה מספר על כך לתלמידיו, היה שח שאחד מגדולי הדור תמה פעם מתי הוא מספיק ללמוד, אם כל היום עובר עליו בחישובים של כיבוד אב ואם…
כל ימיו דאג הגרב"ד לכבד אף את רבו מרן הגר"ח כאביו ממש. וכך מספר רבי מנשה שליט"א: "מרן הגרב"ד זצוק"ל היה רגיל לאחוז פעמים רבות בפיו סיגריות, ונהנה מטעם הטבק מבלי שהצית את הסיגריה באש. הסיבה לכך היתה בהיות שאביו שהיה רגיל לעשן, האיץ בו לעשן באומרו שהוא משפר את המאמץ והעמל בשקיעות, ואילו רבו מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל העיר לו פעם שאין ראוי לעשן לאדם כמותו, והפשרה שעשה מרן הגרב"ד שנהנה מהסיגריה הנאה מועטת בלבד של שאיפה בלי עישון, וכך סבר שנתקיימו דברי שניהם גם אביו וגם רבו כאחד.
"ולכן כשאני נסעתי לביתי בקופנהגן שבדנמרק מצאתי שם סיגריות בטעם מנטה, שניתן היה לשאוף טעמן מבלי להדליק את הסיגריה, ואז לא היה בנמצא כלל כדבר הזה, ולכן כשנסעתי חזרה לישיבה, הייתי מביא זאת למרן הגרב"ד, וראיתי שהסיגריות הללו גרמו לו שמחה רבה, שיכול יותר לקיים רצון אביו בשלימות ללא כחל וסרק".
(מתוך מוסף שבת יתד נאמן, בהעלותך תשע"ז)