"היה זה בערב ראש השנה של אחת מהשנים" – סיפר בן ביתו, "חשתי צורך עז להגיע לחדרו, שכן לאורך השנים זכיתי לקרבתו, חששתי שמא קירבה זו גרמה אצלי בעקיפין ובשוגג להורדת מפלס הכבוד הנדרש כלפיו, שכן ההרגל והשגרה מקהים את התחושה ומטשטשים את חובת היראה, ושמא חטאתי פה ושם בגינוני קרבה יתירה.
"באתי אליו אפוא, היה זה מספר שעות לפני התקדש החג. הוא מעט התפלא לראותי בשעה כזו, ושאל לרצוני.
"'באתי לבקש מחילה מראש הישיבה', אמרתי לו. הסברתי לו את תחושתי, ואת חששי שמא לא נהגתי בו במהלך השנה כבוד ראוי, ועל כן אני מבקש את מחילתו.
"את התגובה שלו לא אשכח!
"'אתה בעל גאווה!'
"מהיכן שלא אחשוב, על כזו תגובה לא חשבתי. מה עניין גאווה לכאן?
"אך הוא המשיך, תוך כדי שהוא לוקח את ידי בידו, מלטף – אך מכה על הקדקוד בו זמנית: 'אתה תצא מכאן בתחושה מרוממת: ביקשתי סליחה מ'אהרן ליב'. זו איננה התכופפות וענווה, להיפך, זו גאווה: 'אני ביקשתי, אני!'. מי שבאמת רוצה לבקש סליחה ולהתכופף, איננו מבקש ממי שאין צורך לבקש!'…
"ואז המשיך עוד מתוך האמת הנוקבת שלו: 'אתה חושב, שאם באת ל'אהרן לייב' לבקש מחילה – אז יצאת ידי חובתך? אמור לי: מהאשה, מהילדים, כבר ביקשת מחילה בערב יום הדין?'
"נבוכתי. ניסיתי לחמוק מהרגע המביך ושאלתי: מהיכי תיתי לבקש מחילה מהילדים?
"מרן זצוק"ל לא הותיר לי נתיב מילוט והסביר לי היטב: 'ראה, ככל שאבא גוער בילדיו, מטיל מורא כפי הצורך, והוא עושה זאת מדין חינוך, הרי שהוא פטור מבקשת מחילה. הוא נהג כדין. אך לעתים רבות, אבא נוטה להוסיף קצת במינון של התרעומת, ומי מדבר על הרמת יד שלא כדין. על כך – יש לבקש מחילה! זה כבר לא חינוך, זו פגיעה אישית! צריך גם לדעת איך לפייס, אבל זו סוגיה בפני עצמה'.
"'לך הביתה' – סיים בנימה אבהית כשידו עדיין אוחזת את ידי, 'ואם קשה לך, תגיד שאני אמרתי לך לבקש מחילה. תבקש מחילה מהאישה, מהילדים. זו בקשת מחילה שצריך לעשות אותה בערב יום הדין'.
"'ולבקשתך, אתה הלא יודע שאינני מקפיד ואינני מן הנפגעים. אך אם בכל זאת אתה חושש למשהו, אם לך זה עושה טוב, הרי מחול לך, מחול לך, מחול לך. גוט יאהר, לך ולכל משפחתך!'".
"לא ידעתי עם מה להתחיל"
"נכנסתי במוצאי ראש השנה תשס"ח", סיפר יהודי ממקורביו, "וכיון שענוותנותו של רב אהרן-ליב הייתה רבה, דיברתי בחופשיות.
"הוא שאלני: 'איזו מידה תיקנת בראש השנה?'
"ילדות הייתה בי ועניתי לו (מעט בבדיחות): 'לא מצאתי מה לתקן'…
"הוא הרצין בכובד ראש ואמר: 'ואני, לא ידעתי ממה להתחיל לתקן'"…
ה' אלוקים אמת
"מתהלכת ברחוב שמועה בשם ראש הישיבה… האם נכונה השמועה?" – נכנס מאן דהוא והתעניין ישירות.
"דע, שמה שנאמר ברחוב הוא שקר. גם אביא לך ראיה: כי הדבר היחיד שהוא אמת, זה שה' הוא האלוקים, ואת זה לא תמצא ברחוב"…
אחר כך התייחס רב אהרן-ליב לגופה של שמועה: "מה שאומרים בשמי בדרך כלל לא נכון, ואם כן, הרי זה נס".
אין תארים בעולם האמת
המבטים היו חדים ומקוריים. וכך אמר:
"הנה, בעת שקוראים ליהודי לעלות לתורה לא קוראים לו עם תארים ושבחים 'יעמוד הגאון הרב פלוני', גם כאשר מתפללים על חולה לא מזכירים שום שבח ותואר 'ותרפא את החולה הרב פלוני בן הרבנית פלונית' (עיין ברכי יוסף יו"ד סימן ר"מ ס"ח ובספר חסידים סי' ת"ת). ומדוע?
"כי השבחים והתארים שייכים רק לעולם השקר… ב'עולם הזה' שייך המושג של תארים"…
מה להעדיף כבוד או כסף?
דרכו הייתה להרעיף על הנכנס לקיטונו גם דברי תוכחה ומוסר, שלמרות חריפותם נאמרו בנעימות ונעטפו בחכמה, וברוב המקרים – עם חיוך. ורק כאשר עזבו את הבית, הבינו את משמעות המשפט החריף שנאמר, ואז התוכחה הייתה חודרת ומחלחלת פנימה, כארסו של נחש.
יהודי נכנס להתייעץ: "מציעים לי שתי הצעות של שליח ציבור בימים נוראים, האחת בבית כנסת של אברכים, בו אני מתפלל תמיד, ולחילופין הצעה נוספת של שליח ציבור בבית כנסת של בעלי בתים ברמת גן, עם משכורת של קרוב ל10,000ש"ח, את מה להעדיף?,
הגיב הרב ואמר: "אתה רוצה שאענה לך על שאלה, מה להעדיף האם תאוות הממון או תאוות הכבוד…".
לאחר מכן, ייעץ לו לגופו של דבר. גם הפליג בכוח 'זיכוי הרבים' של 'בעל תפילה' בימים הנוראים.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')