מאת הרב ישראל היימן
הזמן שבין קבלת שבת למעריב בליל שבת הוא זמן מעניין מאד בו נבחנים הרבה אנשים במידת ניצול הזמן שלהם ובהבחנה מהם הנושאים שמעניינים אותם.
בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנם כמה סוגי קבוצות שמנצלות את הזמן באופנים שונים, לאחת מהם אני אוהב להצטרף, לפעמים כצופה ולפעמים כפעיל ומחווה דעה, כמה אברכים היושבים בסמיכות ונוהגים להעביר את מחצית השעה הזו בחברת נידונים מעניינים מהפרשה או מענייני דיומא, בשיח תורני או השקפתי שבדרך כלל מניב לטובה פירות המפארות זמן קצר לאחר מכן את סעודת השבת.
בשבת ראש חודש אלול עלה נושא ה'פלצות' והשלכותיו על הדור ה'מתקדם' שלנו… מקצת מהאברכים טענו בתוקף ואף הביאו ראיות מוצקות לדבריהם כי נושא ההפחדה והיראה מיום הדין המתקרב בצעדי ענק לא שייכים לדור המפונק והענוג שלנו, "היום צריך לדבר בנינוחות" טען אברך אחד, "צריך להסביר על קרבת ה', על המלך בשדה, לא כדאי להפחיד את הצעירים שלא יודעים מה זה קושי בכלל, עבודת האלול העולה מהמאמרים והשיחות של גדולי הדור הקודם עלולים רק להזיק ולא להועיל" טען אברך שני. לעומתם סברו האחרים שהדרך המסורה לנו מר' ישראל מסלנט ועד היום היא הדרך בה צריך ללכת ואין לזוז ממנה כמלוא הנימה, "אי אפשר להתעלם מזה שר"ה הוא יום דין, מה אתה רוצה שהצעירים ישכחו בכלל מה זה אימת הדין? יש דין וזה דבר מפחיד, אם הקב"ה נתן לנו את זה סימן שצריך ואפשר לעמוד בזה" ענה עזות אברך שלמד אצל אחד מגדולי המשגיחים.
קיצורו של ענין, הוויכוח התלהט וכל אחד התבצר בעמדתו, שמות של גדולי ישראל ולשונותם בספריהם ובמכתביהם לדור האחרון התגלגלו שם בין הסטנדרים והספסלים, אלו מצדדים בכה ואלו מצדדים בכה, לא לשם וויכוח גרידא אלא באמת בנסיון אמיתי להבין באיזו צורה אפשר לנצל ולהעביר בצורה הנכונה ביותר את המסר העמוק של ימים נשגבים אלו, איך מחדירים לעצמנו ולדור הצעיר את יסודות התשובה ואיך סוללים להם את הדרך הבטוחה במסילה העולה בית המלך בואכה ימי הרחמים והמלך שימתין קרוב מאד לכל אחד מאיתנו עוד כמה ימים בציפיה שנחזור אליו בתשובה שלימה.
ספסל לפנינו ישב אחד מחשובי האברכים והיה שקוע בספר, הוא לא התערב והיה נראה שכלל לא נוגע אליו הוויכוח הנוקב, כמה דקות לפני תפילת ערבית כשהיה נראה שאין מוצא ולא נגיע להסכמה הוא הסתובב וביקש את רשותנו להביע את דעתו. הוא חיכה כמה שניות שהמלמולים האחרונים ישכחו ואז אמר לנו ווארט נפלא שמיצה את כל העניין ויישב את הנושא.
הגאון ר' מיכל זילבר, ראש ישיבת זוויעהל, פתח האברך, מקשה קושיה חזקה מאד בפתח פרשת נדרים. ידוע המעשה עם שמעון הצדיק שלא היה אוכל מחטאת נזיר עד שבא נזיר אחד מן הדרום וכו', כל אחד מכיר את הסיפור, המשמעות שם היא ששמעון הצדיק הבין שיש איזה פגם בעצם העניין של נזיר והיתה לו טענה על כל נזיר באשר הוא ולכן הוא לא אכל מהחטאות שלהם כי הוא אחז שיש בזה משהו שלא לשם שמים עד שבא מעשה לידו בו היה ברור לו שהנזירות שמה הייתה לשם שמים ולכן הוא אכל. והדברים לא ברורים כל צרכם: מה הייתה הבעיה ששמעון הצדיק ראה בנזירים? לכאורה מדובר באנשים צדיקים יותר מגדר הרגיל, לכאורה מדובר בסגפנים בעלי מדריגה נפלאה שיכולים להזיר עצמם מתענוגות העולם ולהפנות לבבם לעבודת ה' בלבד, מה כאן לא לשם שמים? מהי הבעיה השורשית ששמעון הצדיק ראה בנזיר?
"ברכו את ה' המבורך" נשמעה הקריאה בחלל בית המדרש.
תפילת ערבית של ליל שבת, התפילה הראשונה לחודש אלול החלה. נשארנו עם השאלה הנוקבת מהדהדת בירכתי הראש ממתינים לסיום התפילה בכדי לקבל מענה ולהבין מה זה קשור למה שהתווכחנו קודם.
בסיום התפילה ולאחר הכרזת השמחות המסורתית של הגבאי התגודדנו סביבו, קבוצת אברכים שהשבוע היה להם קצת יותר קשה להתרכז בתפילה… צמאים למוצא פיו ולתירוץ שיניח את דעתינו.
אז מה הייתה הבעיה של שמעון הצדיק עם נזירים, אחד האברכים האיץ במיודעינו להגיע אל העיקר. כן, הוא פתח בנינוחות, ר' מיכל זילבר מתרץ את זה ע"פ אנקדוטה המובאת משמו של הרב אברמסקי, הגאון העצום והנורא הזה שצמצם את גאונותו רוב ימיו לרבנות העיר לונדון שם היה צריך גם להתעסק בכל מיני דברים שחייבה אותו הרבנות ולא התאימו כל כך לגאונותו העצומה. אחד מהדברים הללו היו שיעורים לכל מיני בעלי בתים וקבוצות עם זיקה דתית חלשה שהרב אברמסקי ראה לעצמו חובה לקיים אותם בקביעות כחלק מתפקידו המורכב ברבנות העיר. באחד השבועות האלו, בפרשת כי תצא, שקראנו בשבוע שעבר, התחבט הרב אברמסקי על איזה נושא לדבר בשיעור הקרוב אותו הוא היה אמור למסור לפני קבוצת סטודנטים הרחוקים עדיין מתורה ומצוות, הוא חשש שכאשר יעלה הנושא של אשת יפת תואר ויוזכרו דברי רש"י הקדוש המביא את דברי חז"ל שדברה תורה כנגד יצר הרע, יתפתחו הדברים להבנה מוטעית, יכולים הצעירים הללו הרחוקים מריח של תורה להבין שכאשר יש קושי ויצר הרע מכה בכל עוז יש היתר לעבור עבירה כי דיברה תורה כנגד יצר הרע וכל מה שמאד קשה ולא שייך לעמוד בו הרי הוא מותר, כמובן שמכאן קצרה הדרך למכשולות בכל תחום בו תהיה להם התמודדות…
פתח הרב אברמסקי את השיעור באותו שבוע והקריא להם את דברי חז"ל ואת ביאורו של רש"י ואז הרעים בקולו, מן הפרט אתה למד על הכלל, בפרשת אשת יפת תואר כתוב שבכל התורה כולה לא נמצאה התמודדות מספיקה כדי להתיר שום דבר שהוא חוץ מן הסיטואציה הזו, בה חוששת התורה שהאדם לא יוכל לעמוד בפיתוי ולכן התורה התירה את הדבר, חוץ מזה בכל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה ידעה התורה שהאדם על פי תכונותיו ואישיותו כמו שהוא נברא בששת ימי בראשית יכול הוא לעמוד בכל מה שהתורה צוותה ולכן אין לאדם שום אפשרות לעשות הנחות לעצמו ולפטור את עצמו מעשיית שום מצווה שהיא או חלילה לעבור על שום עבירה שהיא.
בזה תירץ הגאון ר' מיכל זילבר את חששו של שמעון הצדיק מקרבן נזיר אותו הוא ראה כמשהו שיש בו נותן טעם לפגם, כיון שבא אדם ומעמיס על עצמו דבר אותו לא ציוותה התורה ואף אמנם שלפעמים הדבר נצרך, כאשר רואה אדם סוטה בקלקולה אז אכן ראוי לו להזיר את עצמו מן היין, ברוב המקרים, כאשר אדם נוטל על כתפיו נזירות אותה לא ציוותה התורה הוא מגלה את דעתו שהתורה כביכול לא בנויה לחלוטין לפי אמות המידה של נפשו והוא יכול להחמיר יותר ולהיכנס להתחייבות אותה לא ייעדו בשבילו. שמעון הצדיק ראה בזה מידה מסויימת של סטיה מהאמונה בהכרה של התורה את כוחות הנפש של האדם ולכן לא רצה לאכול מקרבן הנזיר אלא במקום שהיה ברור לו שהנזירות הייתה לשם שמים ממש.
מבינים אתם? פנה האברך אל הקבוצה שסבבה אותו, היסוד הזה צריך להרעיש את ליבנו, נניח כרגע לוויכוח בו דנתם לפני התפילה, היסוד הזה חזק משני הצדדים גם יחד, אם נניח שאלול אמור להפחיד אותנו ואם נניח שאלול הוא ים של רחמים. שתי האסכולות נכונות בתכלית ואין עליהם עוררין, צריך לדעת מה לומר ולמי, אבל את היסוד הזה אסור לנו לפספס ובמקום לדון על איך להעביר את הדברים צריך לדון מה להעביר ולדבר על המהות.
התורה כולה מותאמת למידותיו של האדם בצורה אבסולוטית ומוחלטת, אין משהו קטן וגדול שאדם יכול לומר לעצמו שאת זה הוא עשה כי הוא לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי או שזוהי מצווה ש'כבידה' עליו יותר מידי. זוהי המהות של חזרה בתשובה וזוהי הדרך אליה צריך לחזור בימים קדושים אלו, ההבנה שהתורה לא דורשת מאיתנו דרישות מעבר לסף היכולות שלנו היא הנחת היסוד עליה צריך להשתית את החזרה בתשובה כי על פי ההבנה הזו האדם מביא את עצמו להצטער על משוגותיו ולהיטיב את דרכיו, זוהי ההכרה הבסיסית וממנה מתחילה כל עבודת האלול. אחרי שמבינים את הדבר הזה ניתן לדון איך להגיש את הנושא בצורה של יראה או דרך האהבה אבל כאשר מבינים כך את העניין כל הנושא נהיה ברור יותר ומונגש יותר לכל שכל ולכל טבע אנושי.
התפזרנו משם כל אחד לביתו מהורהרים ושקועים במחשבות עמוקות על שגב הימים הנפלאים הללו ועל ההזדמנות הכבירה לחזור לעצמנו ואל היכולות האמיתיות שלנו לפי אמות המידה התורניות אותם קבעה החכמה העליונה.