הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל מביא, כי בכל יום מימות השבוע האחרון של השנה, ניתן לתקן את כל הימים המקבילים שבמהלך השנה שחלפה: ביום ראשון האחרון של השנה, ניתן לתקן את כל ימי ראשון שהיו כל השנה וכן הלאה.
בשבת האחרונה של השנה, ניתן לתקן את כל שבתות השנה. על כן חשוב מאד לנצל את השבת הזאת: ראשית כל, לקבל אותה מוקדם ולא ברגע האחרון. להרוויח עוד כמה דקות של שבת קודש. ובעיקר לנצל אותה ללימוד תורה. כל מילה של לימוד תורה בשבת – כותב ה'בן איש חי' – שווה פי אלף מאשר ביום חול! כמה רווחים עצומים נוכל להרוויח אם אכן נשכיל לנצל את השבת שלפנינו!
השאלה המרכזית היא, מה באמת אפשר לעשות בשבוע האחרון הזה? האם ניתן לעשות 'מהפך' בשבוע אחד?
המגיד מדובנא מביא על כך משל, המובא בספר 'שערי ארמון', כשהוא מוטעם בטוב טעם ודעת:
מלך גדול תכנן לערוך משתה מפואר לכל שריו. הוא חפץ שבמשתה תהיה אטרקציה מיוחדת, שתפעים את לבות כל המשתתפים. החליט להעמיד על שולחנו גביע מפואר, עשוי מזהב טהור, משובץ ביהלומים, מחוטב בחיטובים, מעשה אמן.
יועציו המליצו לו על צורף יחיד ומיוחד, שבכוחו ליצור גביע כזה שעין לא ראתה כמוהו!
הצורף הוזמן ברוב כבוד לארמון המלך, ולאחר שהמלך תאר בפניו את המטרה שלשמה הוזמן, שאל אותו המלך: "כמה זמן ייקח לך לעשות גביע שכזה?"
לאחר מחשבה, נענה הצורף ואמר: "ששה חודשים, אדוני המלך!"
פנה אליו המלך ואמר לו: "הסכת ושמע היטב! קח לך שנה שלימה תחת חצי השנה שאמרת. במשך השנה תקבל מדי חודש משכורת שמנה מקופת ארמון המלוכה, כדי שתהיה פנוי מכל טירדה, ותוכל להתמסר אך ורק ליצור הגביע. כמו כן, הנה עומד כאן לפניך שר האוצר. ממנו תוכל לבקש כל כמות זהב שהנך זקוק לה, וכן את כל היהלומים הנדרשים לשיבוץ בגביע".
מיהר הצורף לביתו לספר לאשתו את הבשורה המשמחת, ותוך כדי דיבור הוסיף ואמר לה: "דעי לך, שבאמת הזמן הדרוש לי להכנת הגביע הוא שלושה חודשים בלבד… רק ליתר ביטחון אמרתי למלך חצי שנה, והוא אף הוסיף ונתן לי שנה שלמה…
"והיות ויש לנו המון זמן" – הוסיף – "בואי ננצל את ההזדמנות ונצא, באניה, לחופשה מסביב לעולם".
לקח מראש מקדמה של כמה משכורות ויצא לבלות… כמובן, ניצל את ההזדמנות של 'פעם בחיים' לשהות במלונות פאר, ולקנות דברי חמדה עד שכל כספו תם, וזאת חוץ מכסף נוסף, בשווי כמה משכורות, שלווה מאחרים לצורך מלוי תאוות לבו.
בהגיעו בחזרה לביתו, שלושה חודשים לפני המועד בו עליו להגיש את הגביע למלך, נאלץ לקחת מקופת המדינה זהב רב, רק כדי לשלם את חובותיו העצומים…
חודש ימים לפני תום השנה מתקשר האחראי ומתענין: "כיצד מתקדמת הכנת הגביע? האם כבר הושלמה הכנתו?"
– "אוי ואבוי!" ספק הצורף את כפיו, עוד חודש עלי להגיש למלך את הגביע, ועדין לא התחלתי… ולא זו בלבד אלא שכבר לקחתי סכום גדול מהקופה לצורך תשלום חובותיי… מה עושים עכשיו?"
ניגש הצורף לאוצר המדינה, וביקש מהשר הממונה כמות קטנה של זהב ועוד כמה יהלומים קטנים. לפליאתו של השר – השיב: "אני הולך להשתמש בזה כדי להוסיף איזושהי תוספת קטנה לצורך מראהו המושלם של הגביע"…
במשך החודש הזה עמל הצורף והכין גביעון קטנטן, מהגודל שאתם מכירים: יש היום בכל החנויות לכלי כסף סוג של משפך שמחלק את היין לגביעונים קטנים… כזה גביע יכול היה הצורף להספיק להכין בזמן שנותר לרשותו…
אמנם חשוב להדגיש: הגביע היה מיוחד ביופיו! עין לא ראתה גביע מחוטב ומפואר שכזה! כל מי שהביט עליו היה מתפעל ומתרגש ממראהו! סוף כל סוף היה הצורף אמן יחיד ומיוחד במלאכתו! אבל מה יהיה עם הגודל?
עטף הצורף את הגביע בצלופן ובעוד צלופן, הכניס בקלקר ובעוד קלקר, בקרטון ובעוד קרטון, עטף בניר עטיפה ובעוד ניר עטיפה, קשר סרטים צבעוניים, והגיע למלך…
המלך התרגש מאוד… שנה שלימה של עבודה… הוא פותח את העטיפה הראשונה ברעדה, לאחריה את השניה, פותח קרטון ועוד קרטון ולא מבין מה הולך כאן… הוא ממשיך לפתוח קלקר ועוד קלקר עד שבקושי הוא מצליח למצוא בפנים צלופן עם הגביעון הקטן…
המלך כמעט והתעלף…
"מה זה?", הוא שואל
"גביע!", משיב הצורף.
– "אתה צוחק עלי?"
– "אדוני המלך! ראשית כל תסתכל עליו כמה דקות, אחר כך נדבר"…
מביט המלך על הגביע, ומתפעל מאוד ממראהו. היהלומים הקטנים השתלבו באופן מיוחד במינו בריקועי הזהב העדינים. אין כמוהו ליופי.
– "עכשיו יעביר אדוני המלך את הגביע בין שריו המשתתפים באירוע, למען יזונו גם הם את עיניהם ממראהו", ביקש הצורף.
הגביע עבר מיד ליד, וכולם פה אחד, הביעו את התפעלותם ממראהו הנהדר.
פנה המלך לצורף ואמר לו: "הכל טוב ויפה! אבל היכן הגביע?"
נענה הצורף ואמר: "לא אכחד מאדוני המלך. אין גביע! אחד עשר חודשים התהוללתי! נטלתי כספים מאוצר המלך כדי להסתובב בעולם ולמלא את תאוותי. בחודש האחרון 'תפסתי את עצמי', והכנתי 'פורמט קטן' לגביע האמיתי אותו אכין למלך, אם אך ייתן בי אמון, וזאת למרות שאין הוא מגיע לי".
הנמשל, אומר המגיד מדובנא: אנו קרבים לראש השנה. בעוד שבוע נתייצב כולנו לדין. אחד עשר חודשים ושלושה שבועות לא עשינו דבר…
אך בידינו נותר שבוע אחד. אחרון.
בידינו להכין בו 'גביע קטן'… גביע קטן שכולו מוקדש למלך, קודש לה'. בידינו להקפיד במשך השבוע הזה על כל התפילות, על כל הברכות, להרבות בלימוד תורה, להרבות בחסד, להקפיד לא לדבר לשון הרע.
כשנתיצב כך לפני הקב"ה, והוא ישאל אותנו: "היכן הגביע?" יהיה לנו איזשהו פתחון פה להשיב: "רבונו של עולם! הסתכל על השבוע האחרון… הסתכל על יפיו של 'הגביע הקטן'"… שבוע זה יהיה, בעזרת ה', פורמט קטן לקראת השנה הבאה…
אם נשכיל לנצל את הזמן וליצר, לכל הפחות 'גביע קטן' במהלך השבוע שלפנינו, על ידי התבוננות יתירה על מעשינו והליכותינו, ונאמר לבורא עולם כי התנהגותנו בשבוע זה הינה 'דוגמית' לשאיפותינו הגדולות לקראת השנה הבאה – נוכל להיות בע"ה, סמוכים ובטוחים שנכתב ונחתם בספרם של צדיקים גמורים, אמן ואמן.
(מתוך 'דורש טוב' אלול)