בשנות בחרותי למדתי בישיבת צאנז שבנתניה, בשנים תשס"ח-ס"ט. בשבוע שלפני סיום זמן החורף, זכינו לשמוע דברי הדרכה מיוחדים מאת כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א בעת סעודת רעוא דרעוין, בהם האריך הרבי לעורר שכשנוסעים הביתה לקראת חג הפסח, יש לעמוד על משמר העיניים ביתר שאת בעת הנסיעות השונות, לבל ייאבדו חלילה במחי ראיה אחת, את מה שקנו במשך כל הזמן.
בחור אחד מחברי כיתתי אשר הוריו התגוררו בחוץ לארץ, התעורר עד מאוד מדברי האדמו"ר, והחליט על אתר שבמשך כל זמן השהיה שלו בשדה התעופה, לקראת נסיעתו הביתה, תהיינה עיניו סגורות לגמרי! הבחור בא בדברים מראש עם בחור אחד מחבריו, וההוא התנדב לשמש לו למורה דרך בעת שהייתם בשדה התעופה.
אומר ועושה, בהגיע יום הטיסה, התייצבו שניהם, הבחור דנן עם חברו בשדה תעופה, בטרמינל בהמתנה למסירת הכבודה. בהגיע תורם, לקח הבחור המלווה את שני הפאספורטן, שלו ושל חברו ונתנם לפקיד.
הלה מרים את עיניו, ומבחין שלפניו עומדים שני אנשים שלאחד מהם עיניים עצומות, מיד הסיק שלפניו איש עיוור ומלווהו… החזיר להם את הדרכונים והודיע להם שמעתה הם זכאים לשירות מיוחד לנכים, ותיכף יבואו לאסוף אותם עם רכב מיוחד אשר יובילם עד למטוס…
מעשה זה גרם לחיזוק גדול בכל הישיבה. 'מחשבה טובה' – כשהמחשבה היא אמיתית, 'הקב"ה כבר מצרפה למעשה', ושולח את שליחיו לגמור בעדו!
(מתוך גיליון 'אוצר שמירת העיניים')