בשנות בחרותי למדתי בישיבת צאנז שבנתניה, בשנים תשס"ח-ס"ט. בשבוע שלפני סיום זמן החורף, זכינו לשמוע דברי הדרכה מיוחדים מאת כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א בעת סעודת רעוא דרעוין, בהם האריך הרבי לעורר שכשנוסעים הביתה לקראת חג הפסח, יש לעמוד על משמר העיניים ביתר שאת בעת הנסיעות השונות, לבל ייאבדו חלילה במחי ראיה אחת, את מה שקנו במשך כל הזמן.
בחור אחד מחברי כיתתי אשר הוריו התגוררו בחוץ לארץ, התעורר עד מאוד מדברי האדמו"ר, והחליט על אתר שבמשך כל זמן השהיה שלו בשדה התעופה, לקראת נסיעתו הביתה, תהיינה עיניו סגורות לגמרי! הבחור בא בדברים מראש עם בחור אחד מחבריו, וההוא התנדב לשמש לו למורה דרך בעת שהייתם בשדה התעופה.
אומר ועושה, בהגיע יום הטיסה, התייצבו שניהם, הבחור דנן עם חברו בשדה תעופה, בטרמינל בהמתנה למסירת הכבודה. בהגיע תורם, לקח הבחור המלווה את שני הפאספורטן, שלו ושל חברו ונתנם לפקיד.
הלה מרים את עיניו, ומבחין שלפניו עומדים שני אנשים שלאחד מהם עיניים עצומות, מיד הסיק שלפניו איש עיוור ומלווהו… החזיר להם את הדרכונים והודיע להם שמעתה הם זכאים לשירות מיוחד לנכים, ותיכף יבואו לאסוף אותם עם רכב מיוחד אשר יובילם עד למטוס…
מעשה זה גרם לחיזוק גדול בכל הישיבה. 'מחשבה טובה' – כשהמחשבה היא אמיתית, 'הקב"ה כבר מצרפה למעשה', ושולח את שליחיו לגמור בעדו!
(מתוך גיליון 'אוצר שמירת העיניים')
ועליך נאמר שבת ס"ג ע"א רבי שמעון בן לקיש אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו
זה לשון המשנה פאה פ"ח מ"ט, וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנא' (דברים טז) צדק צדק תרדוף. מסופר על מורי ורבי האדמו"ר מצאנז קלויזענבורג זצ"ל, באו אליו בטענות מדוע הוא גר ביוניאן סיטי עיר פרוצה מאוד, ענה הרבי נזיז את הוילון ונראה מה יש בחוץ הזיזו את הוילון וראו שם מראה שאין ראוי להעלותו על הכתב אמרו זאת לאדמו"ר הוא אמר איך זעה גאר נישט, ואמרו לרבי הרבי אינו רואה, אז הוא אמר כי למדתי מעט תורה. זה לשון רמב"ם פכ"ב מהלכות איסורי ביאה הכ"א, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד