"ובערת הרע מקרבך" (כ"ד, ז')
הרב מפוניבז' היה תלמידו של החפץ חיים. פעם נכנס לרבו ואמר: "אני מתעתד לצאת למסע בקהילות ישראל, לחזק ולעודד את היהודים שבכל אתר ואתר. איזה מסר אוכל להעביר להם מהרב?". אמר החפץ חיים: "אמור להם: לעשות תשובה זהו דבר קל!".
אחרי השלב הבסיסי של התשובה, צריך להמשיך ולהרחיב אותה
מסופר, פעם היה עשיר גדול ולו בן לא יוצלח. שיכלו העב והגס לא קלט דבר. לא לימודים עיוניים, ואף לא מקצוע פשוט. רגיל היה לקום בתשע-עשר בבוקר, לאכול במשך שעה ארוכה, שוב היה מתעייף, הולך לישון מעדנות, וחוזר חלילה.
פעם נתעקם גביע הקידוש של העשיר. במשך כמה שבתות היה היין נשפך על המפה הצחורה. האשה היתה כועסת, והבעל מצטדק ואומר: "לא אני עקום, הגביע עקום…". אמרה, אם כך, אם הגביע אשם, שלח אותו לתיקון.
נו, ללכת עד הצורף עם הגביע – גם הבן הבטלן יכול. קרא העשיר לבנו, נתן בידו את הגביע ואמר: "לך נא אל הצורף שבמקום פלוני, מסור לו את הגביע ובקש שיתקן אותו".
אמר הבן: "אנוכי אעשה כדבריך". הלך אל הצורף, הניח את הגביע על הדלפק וביקש מהצורף שיתקנו, הכל כאשר אמר אביו.
סקר הצורף את הגביע היטב ורשם בפנקסו מה שרשם. לאחר מכן הביא קורנס גדול, ולנגד עיניו התמהות והמשתאות של הבן הסכל היכה על הגביע מכה נמרצת עד שנשתטח כפיתה. הניח את הגביע באחת המגירות ואמר, שוב נא בשבוע הבא והבא עמך תשלום בסך כך וכך.
חזר הבן אל אביו ואמר בשמחה: "אבי היקר, רוצה אני לפתוח בית עסק". נשתומם האב ושאל: "באיזה מין עסק מדובר?", אמר הבן: "עסק הצורפות".
האב לא הבין על מה ולמה, אבל מה כבר יכול להיות, אם יצליח במלאכתו, מה טוב. ואם לאו, הרי העסק ייסגר מאליו.
שכר האב מקום נאה במיקום מרכזי, רכש את כל הכלים הנחוצים והכריז על מבצע מיוחד לרגל הפתיחה. ואכן, בשעה טובה ומוצלחת, או שמא לא כל כך… נפתחה חנותו של 'הצורף'.
והנה מגיע הלקוח הראשון. הוא מביא מלחיית כסף שנתעקמה. אמר הבן: "אין בעיה". נטל את הקורנס הגדול, שיטח את המלחיה, הניח אותה במגירה שמאחוריו ואמר: "שוב נא בעוד שבוע והבא עמך כך וכך". נכנס הלקוח השני, פמוט שבור בידו. אומר הבן: "אין בעיה". שוב הכה בקורנס, הטיל את הפיתה המוכספת לאחוריו ואמר: "שוב בעוד שבוע". כך נהג גם בלקוח השלישי, הרביעי והחמישי.
עבר שבוע, והלקוח הראשון מגיע. שואל הבן: "כסף הבאת?", אומר הלה: "ודאי. הבה נראה את המלחיה המתוקנת".
פותח הבן את המגירה כלאחר יד, מביט פנימה, אך לתדהמתו לא היה גבול. מה הוא רואה? רק 'פיתות' של כסף. לא מלחיה, לא פמוט ולא גביע. שום דבר לא קרה! הכל נשאר כשהיה…
לא ידע הבן את נפשו. התחיל למלמל מילות התנצלות: "אני לא מבין מה הולך פה. בפירוש ראיתי שכך מתקנים את כלי הכסף"…
בינתים נכנסו לקוחות נוספים, הם רואים מה קורה, ובמקום מתחוללת מהומת אלוקים. האב מוזעק אחר כבוד, מבין שהבן השוטה 'פישל' שוב, בפעם המי יודע כמה. הוא מרגיע את הלקוחות הזועמים, מפצה אותם ושולח אותם לדרכם.
עתה פונה האב אל בנו כאשר הוא משתדל לכלוא את כעסו: "בני יקירי, מה ראית לנהוג כך?", עונה הבן בתמימות: "הלא בעיני ראיתי שכך בדיוק עשה הצורף! לא הוספתי ולא החסרתי. הוא הכה בקורנס, הניח במגירה, ולאחר שבוע הוציא משם גביע כליל בהדרו!"…
אמר האב: "אי לך שטיא. 'אם תכתוש את האויל במכתשת לא תסור אולתו ממנו'… וכי סבור אתה שטס כסף הופך מאליו לגביע? כאשר הצורף מתפנה מהעיסוק עם לקוחותיו, הוא נוטל את הגביע המשוטח, ועל פי הרשומים שרשם והמראה שנחרט בזכרונו, בונה אותו מחדש בעבודת נמלים, כך יוצר בעמל רב, גביע נהדר"…
אומרים רבותינו: אדם מגיע בעשרת ימי תשובה לאמירת סליחות. נוטל את אגרופו ומכה על לבו. הוא 'משטח' את הלב, וזו אכן התחלה טובה, התעוררות ראויה. אבל, זו רק הכנה, אין היא מתקנת. אחרי המכה הראשונה צריך לשקם את הלב, לבנותו מחדש. זו העבודה האמתית, העבודה הקשה, בניית הלב הקרוע והשסוע.
אבל, כאמור, השלב הראשוני דורש עבודה מינימלית, כפי שאמר החפץ חיים לרב מפוניבז'.
הקדוש ברוך הוא מקבל מאתנו גם מקדמה מגוחכת
עוד ממשילים משל: אדם אחד קנה לעצמו מכונית יקרה. שבע מאות-שמונה מאות אלף שקל. הוא מגיע לביתו עם הרכב הנוצץ והמרשים. אחד השכנים רואה, לבו נצבט מקנאה. לא יכול היה להתאפק, הרים אבן, השליך על המכונית המבהיקה וניפץ את השימשה הקדמית.
בעל הרכב יוצא וזועק: "מה קרה לך? השתגעת?"
אומר הלה ברגע: "מחילה. קצת התפרצתי, ראיתי אותך עם מכונית כה יקרה, ולא יכולתי לשלוט על רגשותיי. אבל מה כבר קרה, רק הזכוכית 'הלכה'…".
אומר בעל הרכב: "מה זה 'רק'? החלפת שימשה במכונית יקרה שכזו, יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים!"
-"על מה אתה מדבר?", נזעק הזורק, "כמה כבר עולה חתיכת זכוכית? לא מזמן החלפתי חלון בבית, כמעט בחינם. אני לא משלם יותר מכמה עשרות שקלים!".
אך בסופו של דבר מתברר לאיש שאכן לא מדובר ב'חתיכת זכוכית'. שמשה של רכב עולה הרבה, ושמשה של רכב יוקרתי שכזה, הרבה מאד. הוא מבין שעליו לשלם את הנזק, עליו לשלם על פחזותו, על חוסר הסבלנות והסובלנות שלו.
מכניס האיש את היד לכיס, ממשמש בו, ואז שולה משם חצי שקל. "הנה", אומר הוא לבעל הרכב. "זו מקדמה, על החשבון, לגבי היתר – נראה בהמשך"…
הלה כבר אינו מסוגל לשלוט על כעסו. "הנטרפה עליך דעתך? מדובר על נזק של עשרות אלפי שקלים, וכי חצי שקל נחשב מקדמה לסכום כה גדול?"
אומרים רבותינו: ישנו הבדל עצום בין הנהגתו של האדם, כפי שסיפרנו במשל, ובין הנהגתו של הבורא יתברך. כאשר יהודי עובר עבירה, הוא גורם נזק עצום בכל העולמות. ומה הוא מציע כתשלום? תשובה למחצה, לשליש למחצה, לשליש ולרביע.
אומר הקב"ה: אין דבר. המפתחות בפנים? סע לשלום! התחלת לתקן? אני מקבל את תשובתך. את המשך התהליך תעשה בקצב שלך. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.
"ונקה לא ינקה" [שמות לד ז]. "ונקה", או "לא ינקה"?
אלא, הוא אשר אמרנו. אם מתחילים להתנקות, גם כאשר עדיין "לא ינקה", כאשר עדיין יש לכלוך רב, סוף סוף התחלנו את התהליך. אנו מצויים במסילה הנכונה, ואצל בורא עולם בחסדו הדבר נחשב עד מאד.
התשובה הנה דבר קל, ולכן התביעה על מי שאינו שב גדולה עד מאד.
פעם ניגש יהודי אחד למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ותינה צערו: לפעמים מכבדים אותי להיות שליח ציבור, אבל אני חש כל כך לא בנוח עם זה, יש בבית הכנסת תלמידי חכמים, יראי אלוקים, אני לא מתאים להיות השליח שלהם!".
שאל מרן את האיש: "היכן אתה יושב בבית הכנסת? קרוב לעמוד או שמא רחוק?"
אמר הלה: "רחוק, בירכתיים".
"אם כן", אמר הגראי"ל, "מה הבעיה? גם אם אתה סבור שאינך ראוי, ואפילו גרוע שבגרועים, הרי באותה דקה בה אתה צועד ממקומך אל העמוד, יכול אתה לשוב בתשובה שלימה!"…
התשובה הינה דבר קל, ולכן התביעה על מי שלא שב תהיה גדולה מאד. אם התשובה היתה כרוכה בקושי ובעמל רב, ניתן היה לסנגר. זה לא היה בר ביצוע עבורי. ללמוד את כל ההלכות ברמב"ם, במאירי, בשערי תשובה. מסובך ומורכב, אבל לא כן הדבר. אין מצוה קלה יותר. להתחרט ולקבל להימנע מהחטא בעתיד. זו התשובה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.
הפסוק אומר: "כי עמך הסליחה למען תוורא" [תהלים קל ד]. והתמיהה ידועה, וכי זה שהקב"ה טוב וסלח יגרום לכך שהאדם יירא מפניו? לכאורה ההשפעה אמורה להיות בדיוק להיפך!
אלא, אומר האבן עזרא, הידיעה שהקב"ה סולח בקלות, ומקבל אפילו תשובה חלקית ולא מושלמת, היא היא הגורמת לתביעה כלפינו. אם היה קשה לתקן, ניתן עוד להצטדק, לטעון שהיה קשה לעמוד במשימה. והיות וכך, קיימנו את דברי הכתוב: "אכול ושתו כי מחר נמות" [ישעיהו כב יג]. ממילא אי אפשר לתקן, לפחות נהנה בעולם הזה…
אבל אין הדבר כך. קל לעשות תשובה. קל למחוק את העבר ולפתוח דף חדש. ממילא, חובה עלינו לירא את ה', להימנע מעבירות ולעסוק בתשובה ובמעשים טובים.
(מתוך 'מפיק מרגליות' – ימים נוראים)