המשפיע הנודע רבי מנדל פוטרפאס זצ"ל, היה אחד מגדולי העסקנים והמנהלים של מבצע זיוף הדרכונים והמסמכים שסייעו להמוני חסידים לצאת מרוסיה בשנת תש"ו. בזכותו יצאו אלפים מרוסיה, אך הוא עצמו נתפס לבסוף ונשאר שם עוד כמה עשורים.
באותם ימים, הגיע יום אחד יהודי מסכן, שהיה נראה איכר מגושם, וביקש מראשי העסקנים שיעזרו לו גם לצאת מרוסיה. הם חששו עד מאוד לשתף פעולה עם אדם לא מוכר, שמא הוא סוכן ק.ג.ב. או מהמלשינים היהודים שהיו מצויים שם לרוב, ואם יעזרו לו אז יגלה את כל העסק וכולם ייתפסו. אבל הוא ממש התחנן לפניהם וטען כי גם הוא חסיד וכי הוא תלמידו של המשפיע הגדול מהעיר 'נעוול', רבי זלמן משה היצחקי זצ"ל.
רבי מענדל פוטרפאס התפלא למשמע דבריו, שכן הוא עצמו היה מתלמידיו של רבי זלמן משה, ולא הכיר את אותו יהודי. ואז סיפר להם הלה את סיפורו:
"לפני המלחמה נדדתי מעיר לעיר, והייתי חסר כל. זה היה בשנות הרעב באוקראינה. הגעתי לעיר 'נעוול' ומיד הלכתי לישון בבית הכנסת. וכשקמתי מאוחר מאוד בבוקר בטני הציקה לי אחרי שלושה ימים של רעב, בית הכנסת היה ריק, רק ר' זלמן משה עמד שם כבכל יום עם טליתו על פניו, נשאר אחרי כולם מאריך בתפילתו.
"לאחר כמה שעות כשסיים את תפילתו, ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שייתן לי משהו לאכול. הוא מיד נענה, אבל אמר לי שיש לו שני תנאים, ובלי זה הוא לא נותן לי כלום: 1) שמתחלקים באוכל שווה בשווה. 2) שאני חייב לבזות אותו כראוי…
"מה יכולתי לעשות? הייתי רעב והסכמתי. הגענו לביתו, והנה הוא מוציא קופסא קטנה עם קצת שמנת. ומחלק אותה לשניים. את המים של השמנת הוא נתן לי, ולעצמו לקח את השמנת בעצמה. כשרציתי להתחיל לשתות, עצר בעדי ואמר לי שלא עמדתי בתנאי השני, ואני חייב לבזות אותו.
"לא ידעתי מה לעשות. והוא מתעקש. הרעב גבר עלי, ובפרט שכבר הרחתי את ריחה של השמנת, ומיד פתחתי את פי והתחלתי להמטיר עליו קללות וגידופים כמיטב השפה הרוסית… למה הוא לוקח לעצמו את השמנת ונותן לי את המים וכו' וכו'…
"כשסיימתי, חייך ר' זלמן משה והחליף את הצלחות, את הצלחת שלי עם המים לקח לעצמו, ולי נתן לי את השמנת".
כששמעו זאת החסידים, ידעו מיד כי האיש דובר אמת וכי סיפורו אמיתי, שכן הכירו את סגנון עבודתו של רבי זלמן משה, שהיה עמל תמיד לבטל עצמו וישותו, ואותו מעשה התאים לו להפליא.
(הובא בגיליון 'תענוג הפרשה')