"וד' נתן את חן העם" (י"ב לו)
מורי ורבותי! עשר המכות היו עשרה שיעורים באמונה, עשרה שיעורים ב"וידעתם כי אני ה'" – אשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו!
הסטייפלער מוסיף ואומר: ביציאת מצרים ראו שלטון נוסף של הקדוש ברוך הוא, ראו שהקב"ה בעל הבית על החן! אם הקב"ה נותן לאדם חן בעיני הבריות – יש לו חן בעיניהן, ואם הקב"ה לא נותן – לא יעזור לו שום דבר! הוא לא יישא חן, גם אם יעשה את כל ההשתדלויות שבעולם לנשוא חן.
אי! אי! אי! הקב"ה שליט על החן!
רק מכיוון שה' נתן את חן העם בעיני מצרים, לכן "וישאלום וינצלו את מצרים" (יב,לו).
המצרים היו שונאים מושבעים של בני ישראל. הם ידעו היטב שכל המכות שנתכו על ראשם הם בגלל היידאל'אך האלו… הם הבינו שכל הצרות נגרמות להם בגלל היהודים, ושנאו אותם יותר ממה שאנחנו שונאים את הערבים!
הנה, הבה נתאר לעצמנו מצב מבעית שכזה:
אני יושב בביתי. לפתע נשמעות דפיקות בדלת. אני פותח את הדלת ו… על הפתח עומד ערבוצ'קי… א-עראבער עם כאפיה, עם שפם גדול… הנשמה שלי יוצאת מרוב פחד ואני רץ לצלצל למשטרה: "הלו! הצילו! הצילו! ערבי בדלת שלי"…
לפתע אני שמוע את הערבי אומר לי: "רגע! רגע! תירגע! אל תדאג! לא באתי, חלילה, לעשות לך רעה! בסך הכל באתי לבקש ממך טובה. כמובן, רק אם לא קשה לך. אני רוצה שתלווה לי ארבע מאות אלף שקל לשבוע ימים. בתחילת שבוע הבא אחזיר לך את הכסף"…
רבותי, תגידו אתם: יש מישהו שילווה לו? על פי דרך הטבע – אף לא אחד יסכים להלוות לו לא ארבע מאות אלף שקל, לא ארבעים אלף שקל, ואפילו לא ארבע מאות שקל! כך יתנהג כל אחד ששכל ישר בקודקודו! לא כך?
והנה כאן, במצרים, עומדים היהודים השנואים על פתחי בתיהם של המצרים, ובפיהם בקשה מוזרה: "מוחמד! תוכל להשאיל לי את שעון הזהב התלוי שם על הקיר? את השעון הכבד, שמשקלו עשרה קילוגרמים זהב טהור, שירשת מסבא של סבא שלך?"
המצרי משיב: "כן! בבקשה! בכבוד!"
הוא עוד מוסיף: "יש עוד משהו שאתה צריך? בבקשה, קח…"
הרי לא היה אדם אחד מישראל, אומרים חז"ל, שלא יצא עם פחות מתשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים (בכורות ה ע"ב). חמורים לובים הם חמורים מעולים (רש"י שם) שיש להם כוח לשאת משאות כבדים ביותר!
איך קורה דבר כזה? איך יתכן שהמצרים שכל כך שנאו אותנו, יותר ממה שאנחנו שונאים את הערבוצ'קי שדפק בדלת, מסכימים להשאיל ליהודים את כל כספם וזהבם, עד כדי כך שבני ישראל רוקנו את מצריים ועשו אותה כמצולה שאין בה דגים (רש"י שמות יב, כב)?
התשובה: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים"!
הקב"ה הנו שליט על החן! אם הוא רוצה שיהיה לאדם חן – יהיה לו חן, גם אם זה מעל ומעבר לכל הגיון, גם אם זה לא תפס בשכל האנושי!
וגם להיפך.
אם הקב"ה לא נותן את החן – לא יעזור כלום. גם אם תעשה את כל ההתייפיפות שבעולם – לא יהיה לך חן!
לפני כמה שנים באתי לחנות כובעים לקנות שם קאפעלוטש. עמדו שם שלושה בחורים. האחד היה מעוניין לקנות כובע, והוא הביא אתו את שתי החברותות שלו, מסדר א' ומסדר' ב', כדי שיראו איך הכובע עומד עליו… הרי צריך שהכובע יעמוד בדיוק "ככה" ו"לא ככה"… צריך לבדוק שהוא עומד מושלם, כמו הריבוע של התפילין…
מה אומר ומה אדבר? המוכר אמר לי שהם נמצאים כבר שעתיים בחנות…
שאלתי את הבחור: "מה כל הסיפור הזה עם הכובע?", והוא ענה לי: "מה כבודו רוצה ממני? אני אוחז בשידוכים! אינני יכול להראות כמו ליצן! אני צריך להראות במיטבי, אני צריך לשאת חן"…
אי! אי! אין שוטה שבעולם! האם אתה בעל הבית על החן? האם אתה יכול ליצור חן? הקב"ה בעל הבית על החן! ברצונו – יהיה לך חן וברצונו לא יהיה לך, גם אם תעשה את כל ההשתדלות.
גם את זאת ראו ביציאת מצריים: הקב"ה הינו בעל הבית על החן! מוראדיג! מוראדיג!
יציאת מצריים – עדות על האמונה וההשגחה
חנויות הלבשה מוכרות בגדים בהתאם לעונה שלהם, לכל בגד יש את העונה שלו.
להבדיל, הפרשות העוסקות ביציאת מצרים הן ה'עונה' של סיפור יציאת מצרים. אמנם יש מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל ימות השנה, "כל ימי חייך", אבל כשמגיעה ה'עונה' המיוחדת אנו מתמקדים בכך ביתר שאת.
אדם מן היישוב רגיל למאכלים הקבועים שלו, אולם העשירים לא מסתפקים בכך, הם מחפשים כל מיני מאכלים חדשים ויקרים. האמת היא שהם לא עושים זאת כצורך גופני אלא כצורך נפשי, כדי לספק את התאוות ואת הצורך בריגושים שלהם. אבל יש מאכל אחד שאין לו תחליף: לחם. אמנם אפשר לגוון בסוגי הלחם ובטעמיו, אבל את המאכל הבסיסי הזה כולם אוכלים בקביעות, עשירים כעניים.
על כך היה אומר ר' אליהו לופיאן: האמונה היא הלחם, היא הלחם שלנו! אנו זקוקים לה לצורך הקיום שלנו, אי אפשר להתקיים בלעדיה. כשעוסקים בפרשיות של יציאת מצרים – אנו מזינים את נפשנו במנה הגונה של אמונה – ה'לחם' של הקיום שלנו.
יהודי מניח תפילין בכל יום, ובתוכן ישנן שתי פרשיות – "קדש" ו"והיה כי יביאך" – המזכירות את יציאת מצרים. שתי פרשיות אלו מקורן בפרשת בא העוסקת ביציאת מצרים.
בפרשיות שבתפילין יש שני עניינים: יחוד שמו יתברך ויציאת מצרים, ושניהם קשורים זה בזה. לכן, מלבד ה"מצוות צריכות כוונה" של עצם המצוות – עשה של "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", צריך האדם לכוון במצוות תפילין על העניין הזה של האמונה ביחוד ה', ומתוך כך ישעבד עצמו לשי"ת ויקבל עליו עול מלכות שמיים.
אומרת התורה (שמות י, יב): "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". על ידי שמספר לאחרים על נפלאות ה' במצריים, גם הידיעה של המספר עצמו נעשית חזקה ועמוקה יותר.
בזמנו הייתי חלק מקבוצה של אברכים מבני ברק, שנסעו מדי שבוע לשמוע 'ועד' מרבי שלמה וולבה זצ"ל, והוא סיפר לנו את המעשה הבא:
פעם התעורר להם ספק גדול בקשר לבחור אחד מהישיבה, לא ידעו מה לעשות אתו, לזרוק אותו מהישיבה או לא לזרוק. השאלה הייתה קשה והרגישו שאינם יכולים להכריע בה. סוף כל סוף מדובר בדיני נפשות!
מספרים על הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא, שפעם ראהו יהודי מסתובב בתחנת הרכבת התחתית בארצות הברית, עם כל ה'שווארצערס' [הכושים], ממש סכנת נפשות. נבהל היהודי ושאל: "ראש הישיבה, מה אתה עושה פה?", ורבי מרדכי הסביר: "הלא משמש אני כראש ישיבה, וראש ישיבה מתוקף תפקידו נדרש להכריע בשאלות של נפשות, האם להשאיר בחור בישיבה או לסלק אותו, וכיוצא בזה.
"ישנה אמנם סייעתא דשמיא להכריע נכון, אבל לפעמים נכשלים בהכרעה שאינה נכונה ואז עושים מעשה שהוא בגדר רציחה בשוגג, כי סוף כל סוף הפסיקה נעשתה בשוגג, מחמת שכך היה נראה באותה שעה להכריע. ומה דינו של רוצח בשוגג? חייב גלות. זוהי הגלות שלי, להסתובב כך בין השחורים באמריקה!"…
מספר, אם כן, הרב וולבה זצ"ל, שהוא וראש הישיבה החליטו לנסוע למשגיח, ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שהוא יחליט בדבר.
"כשהגענו לבני ברק" – כך הוא מספר – "עלינו אליו, לישיבה הקדושה, ונכנסנו לחדרו. שאלתי את השאלה, והוא תוך חצי שניה אמר את התשובה, בלי שום פקפוק, ממש כמו אורים ותומים, לא היו לו שם ספקות.
"כיון שהורה לי מה לעשות, הסתובבתי כתלמיד לרב, עם הפנים קדימה, והתחלתי לצאת החוצה.
"כשהגעתי לדלת אני שומע את ר' יחזקאל צועק אחרי:'אנטשולדיג [סליחה]'. רצתי בחזרה – 'וואס וואס [- מה, מה]?'
"ואז שואל אותי ר' יחזקאל [באידיש]: 'אתה יודע שיש בורא עולם?'"…
יהודי רציני כמו רבי שלמה זצ"ל, כששומע כזו שאלה ששואלים ילד בגיל שלוש נעצר, חושב רגע, ואז עונה לר' יחזקאל: "יא, איך וייס!" [כן, אני יודע].
מיד כשהוא עונה, ר' יחזקאל מוסיף ומתקיף אותו חזק יותר: "אתה באמת יודע?"
כיון שהשאלה נשאלה כבר פעם שניה, התבנון קצת יותר בעמקות וענה שוב: "כן אני יודע"
אמר לו ר' יחזקאל: "אם כך, סע לבאר יעקב ותספר שם לבחורים שיש בורא עולם!"
מספר ר' שלמה: "יצאתי מהחדר כשכולי מבולבל, מה המשגיח רוצה מהחיים שלי? קודם הוא שואל אותי אם אני יודע שיש בורא עולם, אחרי זה הוא אומר לי לספר לבחורים, מה הוא רוצה ממני?
"שבועיים הסתובבתי נבוך. המשגיח רוצה משהו, הוא לא מדבר סתם כך, מה הוא רוצה?
"אחרי שבועיים הגעתי למסקנה שהמשגיח צודק, מאה אחוזים אמת. אפשר ללמוד, אפשר להתפלל, אפשר לקיים מצוות – ולא לדעת שיש בורא עולם!"
צריכים לחיות בידיעה שיש בורא עולם! לזכור זאת על כל צעד ושעל! אם כדי ש"וידעו מצרים" – אותם רשעים ארורים – "כי אני ה'" – הקב"ה עשה כזו מהפכה – כמה רוצה הקב"ה שכל יהודי ידע כי אני ה', על כל צעד ושעל. אם זה בפרנסה אם זה ברפואה, אם זה בנחת, הכול בגזרת עליון, שום דבר לא זז בלעדיו, לחיות זאת באופן תמידי!
(מתוך 'יחי ראובן' שמות)