ראש חודש אלול. קול השופר כבר מרעיד את הלבבות. בחלק מהקהילות כבר נשמעת נעימת הסליחות, אבל החלק החשוב ביותר להיום, הוא פתיחת הזמן בעולם הישיבות.
הם ממלאים את הרחובות, הבחורים הצעירים. כל האוטובוסים מלאים, העירוניים והבינעירוניים, גלגלי המזוודות מרקדים על המדרכות בקול צהלה ושמחה.
הולכים ללמוד תורה!
כולנו מכירים את דברי התוס' הקדושים: "דרך בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
היום הם עושים את זה!
כל אחד ואחד מהם, היום, הוא 'הולך ללמוד'.
כל אחד ואחד מהם, היום, הוא "נעשה אדם גדול".
ואנחנו, ההורים, מביטים אחריהם, בעיניים דומעות, ומאחלים להם "עלו והצליחו, בנינו היקרים. עלו והצליחו גדולי הדור הבא".
אבל כשזה קורה, כדאי שהילדים שלנו ידעו את זה. לא כדאי שנסתיר מהם את הדמעות הללו, לא כדאי שנלחש בקול שקט מדי את האיחולים האלו.
נגיד להם בפה מלא: בנינו היקרים, אנחנו שמחים בכם, אנחנו גאים בכם. גם אם לא תמיד אתם מצליחים, גם אם לפעמים זה קשה לכם, אפילו קשה מאוד, אנחנו גאים בכם על כך שאתם ממשיכים להתאמץ, על כך שאתם מוסיפים לחתור ולטפס במעלה הפסגה.
אנחנו בוטחים בכם, בביטחון מלא ובלי שום ספק, בעזרת ה' אתם תמשיכו להתאמץ ולשקוד על התורה, עד שיקוימו בכם דברי התוספות, וכל אחד ואחד מכם יהיה אדם גדול בעזרת ה'.
אם אנחנו נגיד את זה לילדים שלנו, אם אנחנו לא נסתיר מהם את הרגשות הללו, אין ספק שהדבר ידרבן אותם, ויגרום להם להתאמץ יותר, או אז אכן יתקיימו וימומשו התקוות הללו בסייעתא דשמיא.