1
משפטים רבים נראים במבט ראשון ביקורתיים, מקטינים, מצמיתים, ורק לאחר התבוננות נוספת מתברר כי המסר שהם נושאים בחובם הוא דווקא מעצים, מגדיל, מפתח ובונה.
לדוגמה: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" – עלול להישמע רק כמשפט המטיל אחריות על המשך מצב החורבן על כל מי שבית המקדש טרם נבנה בתקופתו, אבל במבט מעמיק נופתע לראות כי דווקא כאן נמצא המפתח לחיבור שלנו עם אבלות החורבן, חיבור שיכול להניע אותנו לשינוי, משום שהמשפט הזה מדייק את המבט שלנו על עצמינו ועל כל העולם שסביבנו.
המסר העולה ממנו הוא שהחורבן איננו רק מאורע היסטורי חד פעמי שאנו חיים בצילו, אלא אירוע מתמשך – 'כאילו נחרב בימיו' משמעו שאם בית המקדש עדיין אינו בנוי זה מפני שתהליך החורבן עודנו פעיל, והוא לא מתרחש רק בהר הבית כמו שנוטים לחשוב. החורבן מתחולל בכל מה שנמצא תחת ההגדרה 'בימיו' דהיינו בכל המציאות כולה, ורק תפיסת תמונת החורבן שאנו עצמינו חיים בתוכו תוביל אותנו אל שורש החורבן הגדול של העולם – חורבן בית המקדש.
2
כל אדם שעומדת לנגד עיניו תמונת חיים אידיאלית, שברור לו איך אמורים להראות חיים יהודיים תקינים, פוגש במשך חייו כל כך הרבה מקרים – בחיי הפרט ובחיי האומה – בהם התמונה הזאת נותרה כחלום וורוד שהתהפך לחלום בלהות, ואם הוא אדם מתבונן הוא יודע כי שורש הכול נמשך מן הגלות הנוראה שעודנו בתוכה. איש כזה לא משליך את יהבו הלאומי על חילופי שלטון ולא תולה את תקוותו הפרטית בנשיאת חן בעיני הבוס שלו, הוא מבין כי התמונה רחבה יותר והשורשים שלה עמוקים ומורכבים.
זהו הצעד הראשון לחיבור שלנו עם האבלות – השיוך של כל מה שאנו רואים לנגד עיננו לתמונה הגדולה. ההבנה כי האסונות והייסורים של הפרט והכלל, נהרות הצער הכאב והיגון, מקורם בחשכת הגלות ובגזירות שהיא נושאת עמה, שריבוי הלבבות השבורים והנפשות העגומות, אבדן השלווה וישוב הדעת, הם סיפור חיים אומללים בתוך חשיכה גדולה ונוראה, מרוחקים ממקור העונג והטוב.
3
אבל חז"ל תובעים מאיתנו מבט מעמיק יותר – כנראה שהתמונה האידאלית שאנו מציירים לעצמינו היא עצמה מעוותת, החלום הוורוד שלנו הוא מוטעה, סגרירי ונטול אופקים. אם אנו חיים בתוך תהליך חורבן מתמשך המשמעות היא שצורת החיים שלנו מעוותת עד כאב, שתהליכי החשיבה שלנו עקומים, שמשהו לא נכון בבסיס התפיסה שלנו את עצמנו ואת הדרך לממש את תפקידנו. חורבן הוא היפך בנין, וזה אומר שגם תהליכי הבניה נעשים בצורה לא ישרה, אנו מנסים לצמוח ולגדול אבל כובלים את עצמינו במיטת סדום, שגם המכירים בקיומה מעדיפים להתעלם ממנה.
לפעמים נראה כי תוכנית הבניה שלנו כאילו מעולם לא פגשה את התוכנית המקורית של האדריכל, ולא מחוסר רצון, ולא מהעדר שאיפה, חלילה, אלא שערפל סמיך ותמידי של 'הסתר פנים' מעיב על האופק הקרוב שלנו. הקווים הטשטשו, היעדים המקוריים התחלפו, כאילו אנו מחזיקים את המפה הפוך.
4
נציג שתי דוגמאות.
גלות הנפש; קונפליקט מייסר ומבלבל בין חומר לרוח עלול לעוות את הצורה הנכונה של הבחירה בטוב. העיוות הזה מופיע בפן אחד של תפיסת חיי הרוח כרשימת יעדים בפני עצמה המנותקת מהשלמת ועיצוב חיי החומר הנותרים כפי שהם, רדודים עלובים ועצובים. הפן ההפוך והכואב לא פחות הוא להפסיד חיים נעימים ושמחים של קירבת אלוקים הנקברים תחת הררי לחץ ומתח סמוי, תוך התעלמות מצרכי הנפש הבסיסים ביותר של עצמינו ושל הקרובים לנו כביכול בשם הבחירה בחיי רוח.
הדבר הזה קרה לנו כי איבדנו את מראה ההרמוניה הפלאית של גשם ורוח הנגלית דווקא בעבודת בית המקדש. אין לנו יותר את הדוגמה האידיאלית איך הרוח מקדשת את החומר, מדייקת אותו בהלימה מושלמת, מעניקה לו יופי וחן, רוגע ושמחה שמימית.
גלות הדעת; התמקדות בכלים ולא בתוכן, החלפת עיקר בטפל. התנתקות ממקור הדעת, גישוש כסומא באפילה. אובדן החיבור לדבר האמיתי ותחושת שובע גם מחיקויים חיצוניים. שורש העיוות הזה נובע מניתוק הקשר הגלוי בין שמים לארץ שהעלים מאיתנו את הגילוי הבהיר של רצון ה'. נסתם חיזיון, אבד חזון ונעלם היגיון.
וגם ב'חיי עולם' הוכינו בגלותנו. "שריה בגויים אין תורה" – כמה קשה למצוא לכל אחד את הנתיב האישי שלו בלימוד, לגלות את חלקו בתורה. בנים אהובים אובדים בדרך, אחרים עוד חורקים שן מזילים דמעה ומנסים שוב ושוב, ואנו מתחננים עבור כולנו "שיבנה בית המקדש ותן חלקינו בתורתך" כי האור המתוק של התורה ושפע בהירותה ישוב אלינו רק כשיפציע אור המקדש השלישי במהרה בימינו.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך, אור חדש על ציון תאיר במהרה.
אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.