אליעזר (לייזר) רוט
אחד מוותיקי הפעילים בארגון 'אחינו', הוא הרב ישראל דחבש, המתגורר בבני ברק, צמוד כבר שנים רבות למרן הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, ובמקביל מצודתו פרוסה בכל רחבי הארץ לפעולות של קירוב רחוקים.
הרב דחבש הוא פעיל אמיתי, בכל הרמ"ח והשס"ה שלו. כשהוא עוצר לתדלק את הרכב, וניגש רגע לשלם בקופה, אתה לא יכול לדעת אם הוא יחזור לבד, או שהוא יביא איתו את המוכר ששוכנע להצטרף אליו ולהירשם לישיבה…
בין הפעילים מסתובבים סיפורי אגדה שונים אודות הרב דחבש, אבל הוא לא תמיד מאשר את הטענות. לפעמים הוא פוזל לצדדים, בודק שאף אחד לא נמצא בסביבה ואז עונה בחיוך צופן סוד: "מה זה משנה איך זה קרה? העיקר שעוד יהודי מניח תפילין כל יום…".
ביום שישי האחרון הוא התקשר וסיפר לנו סיפור אישי, שאולי לא כל כך קשור לפעילות הקירוב שלו, אבל בהחלט נוגע להבנה שלנו אודות מהות הביטחון בבורא עולם, וההשגחה הפרטית המלווה אותנו בכל רגע.
"בשבוע האחרון הלך לי הרכב", הוא מספר, "מאז הוא מבלה במוסך, תחת ידיו האמונות של שמעון המוסכניק שהבטיח להחזיר אותו 'כמו חדש' אבל לא הבטיח מתי זה יקרה.
"מילא אין רכב, אפשר לנסוע באוטובוס. אבל מה עם הקניות לשבת? אנחנו רגילים לקנות את הכל במרוכז ב'אושר עד', וזה אומר שאתה יוצא משם עם עגלה או עגלה וחצי… זה לא משהו שאפשר לסחוב באוטובוס. בשביל כזאת קניה חייבים רכב.
"אמרתי לאשתי, אולי הפעם נקנה רק מה שצריך לשבת. נפצל את הקניה לכמויות יותר קטנות, כך שיהיה יותר קל לסחוב את השקיות ביד.
"אבל ביום חמישי אני מקבל טלפון, מבקשים ממני לארח שתי נערות ממדרשה באחת מערי השרון. השתיים רוצות לחוות שבת בבית של משפחה חרדית, ובהנהלת המדרשה חושבים שתהיה מזה תועלת חינוכית ורוחנית.
"כמובן שאלתי את אשתי והתשובה היתה כמצופה. שתי הנערות הוזמנו אחר כבוד, ובאותו רגע הבנו שאי אפשר לעשות קניה קטנה וצנועה, כשיש אורחים אתה צריך להתארגן בהתאם.
"הרמתי טלפון לאחי, יש לו רכב מסחרי ענק, ושאלתי אם הוא יכול להשאיל אותו לחצי שעה שעה, כדי לסחוב את הקניה מ'אושר עד'. אחי הסכים בשמחה, אבל הרכב היה בשימוש עד 12 בלילה.
"החלטנו להתפצל. אשתי הלכה רגלית לעשות את הקניה, ואני הלכתי להביא את הרכב, ככה שכשהיא תסיים את הקניה אני כבר אמתין לה בחוץ עם הרכב.
"אני עולה לרכב, מתניע, יוצא לדרך ו… באמצע הרחוב הקלאצ' נתקע. הדוושה יורדת עד למטה ונשארת שם. אי אפשר להעביר הילוכים אי אפשר לעשות כלום.
"עכשיו, זה לא איזה רכב קטן כזה, מדובר ברכב מסחרי ענק שתופס את כל הכביש. איזו חגיגה נהיתה שם, אתה לא מבין. אנשים צופרים ואחרים צועקים להם שיהיו בשקט כי כבר מאורח, אחרי 12 בלילה… שישו ושמחו.
"אני מתקשר לאחי והוא מגיע לעזור לי, אבל מהר מאוד הוא מגלה שגם הוא לא יודע איך לשחרר את דוושת המצמד התקועה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו דוחפים רכב ענק בטבורה של בני ברק, נעזרים על ידי נהגים עצבניים שבסך הכל רוצים להגיע הביתה.
"בטח אתה תוהה איפה ה'טוויסט בעלילה', התרגלנו לסיפורים עם 'הפי אנד'. אבל פה בסיפור שלי אין שום טוויסט. הרכב של אחי נשאר תקוע בצד, ואני הרגשתי מאוד מאוד מאוד לא נעים, וזאת בלשון המעטה, מכך שלקחתי לו את הרכב שלם והחזרתי לו אותו כשהוא תקול, בעצם לא החזרתי בכלל. אמרתי לו בוא תיקח אותו…
"את השקיות מ'אושר עד' סחבנו והזענו, והיה לא קל בכלל, ואפילו מאוד קשה וגם די מעצבן, אני חייב להודות.
"אבל אז נזכרתי בסיפור חזק עם הרמב"ם: פעם בא אליו איש אחד ואמר לו שיש לו כאבים בעיניים, הרמב"ם היה רופא, הוא חיכה לקבל איזו משחה או תרופה, אבל הרמב"ם כעס עליו ואמר שייתפסו אותו נעלו אותו בתוך דיר הצאן, יחד עם העיזים והכבשים.
"ההוא היה המום, מה זה הרמב"ם זורק אותי ככה. הוא צעק שישחררו אותו, אבל לא התייחסו אליו. שמו אותו בדיר, כאילו הוא כבש, וזהו. שכחו שפעם הוא היה בנאדם.
"שלושה ימים האיש יושב בדיר הכבשים, בוכה בוכה בוכה בלי סוף. עד שאחרי שלושה ימים מוציאים אותו, ולוקחים אותו לרמב"ם. הרמב"ם מסתכל לו בעיניים ואומר לו: "היתה לך מחלה קשה בעיניים, והתרופה למחלה הזאת היתה לבכות הרבה. לכן שמתי אותך בדיר עיזים, שתבכה הרבה וכך תתרפא".
"הודה אותו אדם לרמב"ם מקרב לבו והבין שכל הסיפור היה לטובתו, אבל עדיין היתה לו שאלה אחת.
"אם רצית לרפא אותי וזה היה לטובתי, למה לא גילית לי? למה לזרוק אותי ככה לדיר בלי שאני אוכל להבין מה אני עושה שם? לפחות תסביר לי שזה כדי לרפא אותי…".
"ענה לו הרמב"ם, אם היית יודע שזה כדי לרפא אותך, לא היית בוכה וממילא לא היית מתרפא…
"אני כבר שבוע בלי רכב. אני בוכה ומילל ומחכה שהמוסכניק כבר יסיים ויחזיר לי אותו. אפילו חשבתי לעצמי להתחכם ולעקוף את הבעיה, אני אשאיל רכב מאחי בזמן שאני צריך לסחוב קנייה לשבת. אבל לא עזר לי כלום, אני גם סחבתי את הקנייה בידיים, וגם היתה עגמת נפש נוראה מהסיפור עם הרכב של אחי…
"אבל אני יודע שזה לטובתי, ולכן אני מבין שאין לי סיבה לבכות.
"ועכשיו, תסלח לי שאני לא יכול להאריך בשיחה, צריכים לסיים את ההכנות לשבת, השבוע יש לנו שלוש אורחות: שבת המלכה ועוד שתי תלמידות מהמדרשה בשרון…".