היינו נשואים כ-14 שנה וב"ה זכינו ל-3 בנות, ועז היה רצוננו לזכות בבן. בין הסיפורים שקראנו על הניסים והנפלאות בזכות האוה"ח הקדוש [במדור 'ובחרת בחיים' שבגיליון 'אוצר פניני גאוני הדורות והחסידות'] בלטו הסיפורים החוזרים ונשנים על זוגות שלא נושעו בזש"ק והבטיחו לקרוא על שם ה'אור החיים' ואכן נושעו. ואכן בי"א שבט תש"פ זכינו ועלינו לקבר האוה"ח הק', שם הבטחנו שאם ניוושע בעז"ה תוך 12 חודשים, נוסיף את השם "חיים" לבן שיוולד.
וב"ה הישועה לא אחרה לבוא, וגם כשהיה נראה כבר שהדבר לא יקרה תוך 12 חודש, היתה לנו הרגשה ברורה שהאוה"ח הק' לא יאכזב אותנו. ואכן לאחר פחות מ-12 חודש, בסוף חודש טבת של שנת תשפ"א, נולד בננו היקר, וכמובן שזכינו להוסיף לו את השם "חיים" ע"ש האוה"ח הק'.
לכאורה עד כאן הסיפור הוא עוד סיפור ישועה, וכמובן שיש מעלה רבה בפרסומו על אף הסיפורים הזהים. אך מכל-מקום, ברצוננו להדגיש מספר אירועים שקרו בדרך לישועה ועודדו אותנו במהלך הדרך.
מיד לאחר התפילה בציון ה"אור החיים" הלכנו להתפלל בכותל. שם ניגשה אלי אישה ונתנה לי את… "תפילת האור החיים הק' לזירוז הגאולה"! הרגשנו רמז משמים: ד' שמע את תפילתכם ותיוושעו בזכות האוה"ח הק'!
בנוסף, בין היום בו התפללנו על ציון האוה"ח הק', ליום בו זכינו להכניס את בננו בבריתו של אאע"ה, עברו 347 ימים, בדיוק כמניין: "חיים עטר". ואם תשאלו היכן המילה "בן" שבאמצע? – אז הנה, הב"ן הגיע!…
*
מעשה שאירע בכמה אברכים ששבו ושחרו פניו של סידנא 'בבא מאיר' בבקשת ברכה לזכות לזרע של קיימא, אך הברכה בוששה מלבוא. פעם אחר פעם, נפטרו ממנו בפסוק אחר או באמירת חיזוק כלשהי, אולם אמירה נחרצת מן הסוג שכולם ידעו שהוא מסוגל לה, לא זכו לשמוע ממנו.
ביום מן הימים, הזדמנו חמשה מהם לפונדק אחד והתוועדו ביניהם לנסוע יחדיו לאשדוד, לבקש מ'בבא מאיר' שיאציל להם ישועה. הגיעו החמשה לביתו ואחד מהם הזכיר את כולם, בבחינת מה שאמרו 'המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר…'. הרהר 'בבא מאיר' במחשבותיו, והורה להם לעלות לקברו של רבנו ה'אור החיים' הקדוש ולהעתיר שם על פקידתם הקרובה. וביקש אותם שיסעו בנפרד, כל אחד עם זוגתו, ושישתטחו כל אחד בזווית אחרת של הציון. פירט את הוראתו, ואיחל להם ישועה בזכותו של הצדיק.
העיד הרה"ג רבי יוסף פלבני שליט"א, אשר הכיר אישית את כל החברים, כי ארבעה מהם הזדרזו למלא אחר דבריו של ה'בבא מאיר' ולפקודת השנה חבקו בזרועותיהם זרע של קיימא, אך החמישי התמהמה וזנח את המשימה, והיום עודנו ערירי רח"ל.
"וכך היה נוהג מור אבי הקדוש", אמר האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א – 'לשלוח יהודים להתפלל על ציונו של ה'אור החיים' הקדוש, ובפרט חשוכי בנים, שייוושעו לקול ששון ושמחה שישמע במעונם. ובוודאי שהיה לכך קשר גם לכוח המשלח, כי מור אבי היה קשור בקשר נפשי עמוק עם ה'אור החיים' הקדוש ותורתו, ותדיר היה הוגה בספרו הקדוש, ולכן ראה שאותו מקום מסוגל ביותר שתתקבלנה בו התפילות.
(נר המערבי, מתוך גיליון 'פניני עין חמד')