הרב יעקב הייזלר
"משהגיע לאוזנינו השמועה על בואו של רבי אלחנן ללונדון" – מתאר לנו מרן הגר"מ שליט"א בשיחתו הנדירה והיחודית, "היה ביתינו לובש חג. אבא זצ"ל היה תולה מודעה על חנותו הצנועה, המבשרת על כך שבתקופה הקרובה החנות סגורה. חדרו הקבוע של הגה"ק רבי אלחנן בבית היה זוכה לניקוי מיטבי, וההתרגשות גאתה".
"זכורני היטב, כי במשך כל זמן שהותו של רבי אלחנן בלונדון, היה אאמו"ר זצ"ל מלווהו לכל מקום אשר פנה. האנגלית לא היתה מובנת ומודברת על שפתו הטהורה כלל, על כן נצרך היה ל'מתורגמן' ומלווה קבוע לכל פגישותיו עם נדיבי עם. אאמו"ר, זצ"ל מילא את התפקיד בשמחה ובהתרגשות לכבודו הרם של האי גאון וצדיק נשגב מענקי התורה שבדור".
לאחר פטירתו של אבי זצ"ל, לא חפץ יותר רבי אלחנן להטריח את אימי האלמנה ע"ה, ולכך התאכסן מיני אז באכסניה אחרת – בביתו של אחד ממקורביו בלונדון. אך את חסדה הראשון של משפחתינו, הוא מעולם לא שכח.
"היתה זו חוויה רוחנית מדהימה שנחקקה היטב בעצמותי עד עצם היום הזה ואינה סרה מאתי לנצח. בכל ביקור בלונדון, היתה משפחתינו זוכה לביקור מיוחד של רבי אלחנן. ועם פקדו את מעונינו, היה מנצל את ההזדמנות לקרב אותנו – היתומים הקטנים, ולחזק את לבם בטללי נוחם ואמונה.
"הרגשנו כלפיו כבנים אל אב. ואכן, הרעיף עלינו גאון הדור מרן הגה"ק רבי אלחנן הי"ד אהבה ורחמנות – כרחם אב על בנים!
באותם ימים נרקם קשר תורני מופלא בין מרן רבי אלחנן הי"ד לבין מרן הגר"מ שיבדלחט"א, שהיה מלווהו בכל יום לבית המדרש, ורבי אלחנן היה מטה את אוזנו לנער הצעיר שעדיו לגדולות, ומשוחח איתו בדברי תורה, ואף התבטא עליו פעם: "הוא דבר שיש בו ממש!".
אנקדוטה מעניינת מספר לנו מרן שליט"א בשיחתו היחודית והנדירה, על התוקף שראה הגה"ק רבי אלחנן זצוק"ל בדבריה של אמו האלמנה ע"ה:
"מנהג קבוע היה לו, שלא לברך בשום פנים להצלחה בתורה ובעבודת ה'. כשהיו מבקשים ומתחננים לברכתו, היה נוהג להשיב: "אם תעמול ותטרח בתפילה ובעבודה, ממילא תזכה לתורה ויראת שמים, ואם לאו, מה תועלת יש בברכה?".
דברים אלו היה אומר בשמו של רבו הגדול מרנא החפץ חיים זיע"א, שאף הוא היה נמנע מלברך על רוחניות, והיה נוהג לומר, שכאשר עושים כפי היכולת, אזי הקב"ה בעצמו מברך, וכשאין עובדים את ה' כראוי, אין הברכה מועלת כלום.
אך מספר מרן שליט"א, שהוא ואחיו זכו להתברך באופן נדיר מפיו של רבי אלחנן, היתה זאת אמו שדרשה שיברך את בניה שיהיו בני תורה, ואת בנותיה שיגדלו כ'בנות תורה' – כלשונה. אך רבי אלחנן זצוק"ל הי"ד כהרגלו מיאן לברך, ואף הטעים להרגיע את רוחה, שלפעמים הברכה יכולה לגרוע, אם סומכים על הברכה וחושבים שבזה די לצמוח לאדם גדול, ולכן אין משקיעים כוחות לבד.
"אלא שהאלמנה סירבה לקבל את דבריו, והכריזה: "כיון שאלמנה אני, בכוחי 'לאלץ' את הרב לברך את בני ובנותי…". הגה"ק רבי אלחנן קיבל את דבריה, חרג ממנהגו הקבוע והאיתן והרעיף את ברכותיו על כל אחד ואחד מבני המשפחה, בפרטות ובאריכות.
"בכלל", מוסיף לנו מרן הגר"מ שליט"א בנועם דברותיו הנעימים: "לא אחת ראיתי אצל רבי אלחנן הי"ד שכאשר נזדמן לו יתום או אלמנה, היה נזהר וחושש מאד שמא בדבריו יגרום להם צער לרגע ויעבור בזה ח"ו בלאו דאורייתא של "כל אלמנה ויתום לא תענון".
עד כמה חובת ההשתדלות לפרנסה
מרן הראב"ד שליט"א ממשיך לדלות מזכרונותיו על הנהגת בית המשפחה בידי רבי אלחנן:
"אוסיף ואספר לכם: למען חינוך בניה לתורה ויר"ש, היתה אמי האלמנה ע"ה מוסרת את נפשה בעבודות שונות, כדי להביא טרף לבית, ובכדי לשלם את שכר לימוד הילדים, שיוכלו לשקוד על תלמודם בהשקט ורוגע, עם מיטב המלמדים והמחנכים.
"אך אמי ע"ה, בצדקותה הגדולה ובמידת בטחונה בקב"ה, היה לבה נוקפה תדיר שמא ואולי עוברת היא על חובת ההשתדלות הנצרכת. הרי פרנסה מן השמים – היתה חוזרת באוזנינו לא אחת, ומה מועיל להתאמץ יותר אם בראש השנה הוקצה פרנסה פחותה יותר.
"ואכן, באחד מביקוריו של רבי אלחנן בביתנו, פרשה אמי הצדקנית ע"ה את מועקתה ושאלתה בפני גדול הדור: האם מוטלת עליה חובה להתאמץ יותר ויותר למען רוחניות בנה, או שמא עדיף שתעצור ממלאכתה ותשליך יאבה על אבי היתומים במרומים שיעניק לה מידו המאה והפתוחה.
"רבי אלחנן זצוק"ל, התייחס לשאלה זו בכובד ראש רב, התעטף בשתיקה רגעים מספר והתעמק במחשבתו הטהורה, ולבסוף השיב לה בדברים יסודיים במהות מידת הביטחון ובמידת חובת ההשתדלות לפרנסה, וכך אמר:
"קשה מאוד להכליל ולקבוע מסמרים מה וכמה היא ההשתדלות הראויה והנדרשת, והיכן עובר הגבול הדק לכדי חסרון בביטחון ח"ו. אך זאת אוכל לומר לך, ששני סוגי השתדלות ישנם:
"אדם המשקיע כוחו ומרצו להשיג הנאות ומותרות, לא יוסיף לו עבודתו ולא כלום!. אולי יצמח לו הנאות קטנות לשעה קצרה, אבל ידע נאמנה, כי כמות ההנאות גם היא מוקצבת בכל שנה ושנה, על כן הנאה זו תבוא על חשבון הנאות אחרות. ובסוף ימצא את עצמו מתמודד וסובל ח"ו אם בגידול בניו, אם בענייני רפואה ה"י.
"אולם אדם המשתדל לפרנסו לשם שמים – המשיך הגר"א וסרמן בדברותיו לאמי ע"ה, אם כפי ההכרח לו לפרנסת אנשי ביתו, אם כדי לשכור מלמדים טובים לבניו, אין לו לחוש כלל לפגם במידת הביטחון. ואדרבה, 'לפום צערא אגרא' – כמה שיטרח יותר כך יגדל יותר שכרו משלם.
וכך הכריע מרן ראש הישיבה דברנוביץ' לאלמנה מתלבטת בלונדון, שתישאר בעבודתה, ובירך אותה שתראה הצלחה וס"ד בכל אשר תפנה.
לפני שאני 'ראש ישיבה', אני 'עבד ה"
בחרדת כבוד שואלים אנו את פני הקודש, האם יוכל מרן שליט"א לתאר באוזנינו ולהכניסנו לאותה אטמוספירה עילאה של ימי ביקוריו של רבי אלחנן בעיר מגוריו – לונדון.
"אכן, היו אלה ימי הוד ויראת רוממות! – נענה מרן הראב"ד שליט"א לבקשתינו.
"הקדוש רבי אלחנן הי"ד, בעצם אישיותו הדגולה והרוממה, ביראתו הגדולה ובעוצם גאונותו העצומה בתורה, הרים את העיר כולה לפסגות על – בלתי תתואר.
"התפילות במחיצתו הרקיעו שחקים!. המחזה הנורא של הגה"ק בעל ה'קובץ שיעורים' עומד ומתחטא לפני קונו כבן אצל אביו וכעבד לפני המלך, אחזה רעד בכל סביבותיו.
"זכורני היטב איך שהוא האריך הרבה בתפילת שמונה עשרה – חוזר מרן הגר"מ שליט"א לאותם ימים נעלים ונפלאים. לעולם לא ימוש מזכרוני כל תפילת מנחה 'רגילה' בהיכלו הטהור.
"דכירנא, כאשר זכיתי לראות את רבי אלחנן הי"ד, היינו מרגישים בחוש מהו יר"ש, שהוא עצמו היה תובע אישית מעצמו תמיד מה ה' דורש ממנו עתה, כך שהיראת ה' טהורה היה ניכר על פני קדשו תמיד".
"אין אחד אשר שהה בד' אמותיו, ולו לזמן קצר – מחדיר בנו מרן הראב"ד שליט"א מושגי הוד מגדולי דורות קדומים, שלא נכבש לבו מאישיותו ומדמותו הטהורה, ומטוב לבו ועיניו לכל סביבותיו.
על כבוד שמים
"אולם מאידך, במקום שראה צורך לעמוד מול פרצות מחומת היהדות, לא חס מרן הגר"א זצוק"ל על כבודו ועל טובתו, וניהל מלחמת שמים בחירוף נפש.
"וכך לומדים אנו פרק במסירות נפשו של ראש גולת אריאל למען כבוד שמו ית':
"בלונדון של הימים ההם – במצוקות העיתים, היה ביהמ"ד מסוים של שלימים ותמימים, שדעות הציונות מצאו להם בה בקעה להתגדר. באחת משבתות שהותו במקום, הוזמן ע"י גבאי ביהמ"ד לעשות את תפילותיו ולשאת מאמרותיו ומתורתו.
"רבי אלחנן הי"ד לא ידע על דעות מתפללי ביהמ"ד, והתוודע להם רק בדרך הילוכו לתפילה. תיכף ומיד הכריז שהדרשה שכיון לשאת בטלה ומבוטלת, והנושא שידובר יהא העמדת הדת על תילה.
ואכן, את דרשתו הנלהבת פתח בפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כשהוא מבאר את הפסוק בביאור נפלא ואקטואלי; חילוק מהותי יש בין 'עם' לבין 'גוי' – הסביר, 'עם' – היינו אומה המתייחדת בעצם מנהגיהם ונימוסיהם. אך 'גוי' – הוא קבוצת אנשים שהתקבצו לאותו מקום, ומחמת ישובם במדינה אחת, הרי הם נעשים לגוי אחד.
"וכאן הרעים מרן הגר"א הי"ד את קולו: כלל ישראל, מתייחד בהיותו 'עם', אשר 'לבדד ישכון' – בלא מדינה או לאום המייחדת אותם, אלא הם מיוחדים בלימוד התורה ובקיום המצוות. 'ובגוים לא יתחשב' – אין אנו צריכים להתחשב כמו 'גוי', שמה שמאגדם הוא המדינה.
"לא אשכח את המהומה שפרצה אז בהיכל בית המדרש!. רובם של המתפללים קמו להם, ויצאו להמשיך את תפילתם בחוץ. אך הגה"ק רבי אלחנן לא התרגש מכך כלל, והמשיך בדבריו הנוקבים.
"כפי המובן – תרומות לישיבתו – 'אוהל תורה' בראנוביץ', לא הצליח רבי אלחנן להשיג מקהילה זו… אך בדברים שמסר לנו לאחר מכן, התבטא: "קודם היותי 'ראש ישיבה', הריני 'עבד ה", ויש לי לעמוד על כבוד השכינה".
עשה כל הדרך הארוכה רגלית מחשש שעטנז
על יראתו המופלגת של הגה"ק ר"א הי"ד מכל נדנוד וסרך עבירה, מסופר רבות. ביקשנו איפה לשמוע ממרן הראב"ד שליט"א מקצת אלומות אור מהשמור עמו בזכרונו, על יראתו שקדמה למעשיו כפי שחווה מקרוב במחיצת קדשו בילדותו ובבחרותו.
"אוי, מה אומר ומה אדבר" מתרגש רבינו מרן הראב"ד שליט"א בדברותיו שנבעו מעומק לבו הטהור, ומוסיף בדברותיו הכובשים כל לב: "על רבי אלחנן ראו בכל פסיעה וצעד, כי מפחד הוא מעבירה כאש ממש"!
"זכורני, שנלוויתי עמו פעם על אוטובוס, בנסיעה למגבית כספים לטובת הישיבה. בלונדון חל איסור חוקי על הנוסעים באוטובוס לעמוד בשעת הנסיעה. אך רבי אלחנן זצוק"ל, שחשש משעטנז הטמון בתוך ריפוד הכסאות, לא אבה בשום אופן להתיישב על הכסא. וכך עמד כמה דקות עד שנהג האוטובוס הבחין בו, והחל לגעור בו שיתיישב.
"משלא נענה, איים עליו שיוצרך להורידו מהאוטובוס. ללא אומר, פנה רבנו רבי אלחנן הי"ד לדלת האוטובוס, ירד ממנה ועשה את כל הדרך הארוכה רגלית.
המתין למעלה משעתיים לבקש מחילה
סיפור נוסף בפיו של מרן עמוד ההוראה שליט"א אודות יראתו הטהורה של הגה"ק רבי אלחנן הי"ד:
"באחד מביקוריו בביתנו – ממשיך מרן הראב"ד שליט"א לספר על יראתו של רבי אלחנן, התעכב קימעא בהכנת כוס חמין, ולפתע נפלה הכוס ונשברה.
"רבי אלחנן הזדעזע כולו מה'נזק', וכשעזב את הבית ביקש מאיתנו, שנבקש מחילה בשמו לאמי ע"ה שלא היתה בשעה זו בבית.
אך לא עברו מספר דקות, ודמותו של רבי אלחנן עומדת בפתח.
"אי אפשר לסמוך על קטנים" – הוא הכריז. והתיישב להמתין למעלה משעתיים לשובה של אמי ע"ה, כדי להתנצל ולבקש מחילה בפניה על הנזק.
הריקוד הנלהב שהתפרץ מנהמת לבו הטהור של רבי אלחנן
וכגודל יראתו את הקב"ה, כך גדלה אהבתו אליו ית'!.
"זכיתי – פותח לנו מרן שליט"א צוהר להיכלו הטהור, ושהיתי עמו – במחיצתו בחג השבועות קודם המלחמה.
"את שמחתו הגדולה ביום הגדול עליו אמרו "אי לאו האי יומא" וכו', אין ביכולת לתאר כלל וכלל. זכורני היטב כי במוצאי יו"ט הראשון, עם התקדש ליל יו"ט שני של גלויות, יצא עם הקהל בריקוד נלהב שהתפרץ מנהמת לבו הטהור, בעוצם אהבת התורה והבורא, עד ש'פקע איגרא'.
"אין ביכולתי לשכוח את רבי אלחנן מתרפק בכיסופים על הניגון הידוע: "זאל שוין זיין די גאולה…". שהושר חזור ושוב בקולות וברקים מחדרי נשמתו, בדביקות מופלאה שהרימה את הציבור כולו
יצאנו ממעונו של עמוד ההוראה מרן שליט"א בהתרגשות גאה בלתי נתפסת! ומתוך יראת הכבוד שאין למעלה הימנה, הרגשתינו כי זכינו לשהות בחדרו של אחד המיוחדים מזקני מנחילי התורה בטהרתה
(לקט מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)