"מה טובו אוהליך יעקב" (כד ה)
"מה טובו אוהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהם קרבנות לכפר עליכם" (רש"י)
רבי פינחס אליהו הורוויץ מוילנא כתב ב'ספר הברית': "דרשתי וחקרתי מדוע הגלות הזאת כל כך ארוכה? ואראה והנה בדורות אלה יש הרבה תורה בישראל, מרבים העם ללמוד משניות, גמרא ופוסקים, גם ספרי קבלה, וכמו כן הרבה אנשים התחזקו בדורות אלה בתפילה בכל כוח ועוז, ובכל זאת לא בא לציון גואל".
אכן תמיהה גדולה! יש בדור תורה, יש בדור תפילה. ניתן לראות אפילו ילדים ונערים, שעומדים לתפילת שמונה עשרה במשך קרוב לעשר דקות. לעיתים מזומנות נזקק שליח הציבור לחכות כמה דקות, עד שיהיו עשרה אנשים שיסיימו להתפלל. אני עדיין זוכר שבעודי ילד, אם הייתי רוצה להתפלל שמונה עשרה, או לקרוא קריאת שמע מילה במילה כמונה מעות, הייתי חוטף גערות מבעלי הבתים: "יוהרה! יוהרה!". אנשים סיימו להתפלל שמונה עשרה ברגע כמימריה…
באחת מהרצאותי כשהבאתי את דברי ה'חפץ חיים' זצ"ל שאדם יכול להוציא מפיו מאתיים מילים בדקה, ניסה מישהו להתווכח איתי… "וכמה זמן לוקח לך להתפלל שמונה עשרה?" שאלתי את האיש, שהוריד את ראשו ואמר: "כן! כן! אפשר לומר מאתיים מילים בדקה"…
הקב"ה ברא באדם את המכונה הזו הנקראת פה, באופן שתוכל להוציא מאתיים מילים, כדי שנוכל לברוא מאתיים מלאכים קדושים, מלאכי רחמים, ולא כדי שננצל את המכונה הזאת להטיס את התפילה, או גרוע מכך, כדי לדבר לשון הרע ורכילות. כפי שדרשו חז"ל (חגיגה ה ע"ב) על מאמר הכתוב: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, י), כשאדם מדבר הוא מוציא מפיו רוח ממללא. והוא יתבע "מה שיחו" – כיצד ניצל את המכונה שניתנה לו, ועל מה הוציא את הרוח מפיו.
אולם עדיין יש רבים שמתפללים כראוי. ועל כן עולה השאלה: הרי תורה יש, תפילה יש, וגם גמילות חסדים יש. אנשים מלאים במצוות כרימון. מדוע, אפוא, אין הגאולה באה? שלושת עמודי העולם עומדים לכאורה, על תילם, ואף על פי כן עדיין אנו שקועים בתוך הגלות המרה.
משיב רבי פנחס אליהו הורוויץ: "אין זאת אלא מפני שיש איזה מפסיד העומד כנגדם, ויבוא גם השטן להחליש כח שלוש כיתות אלו, כי זבוב אחד מת יבאיש הרבה שמן רוקח. ויהי כאשר חיפשתי לדעת מי הוא זה המפסיד, מצאתי שכל הג' כיתות כולן, אינם מכוונים במה שהם עושים להוציא קודשא בריך הוא מגלותא, כי אם לצורך עצמם ותועלתם".
רבי פינחס אליהו הורוויץ ממשיך וכותב: "כתיב: 'עמו אנכי בצרה', שכינתא בגלותא סובל סבלם וצר בצרתם, אך הם אינם חוששים לכאב שמים, אלא כל אחד לדרכו פנה, וכל תורה ומצוה שהוא עושה, הוא מכוון לקנות לו מקום חשוב בגן עדן ועולם הבא, ושיצליח על ידי זה בכל משלוח ידיו, ושיאריך ימים עם אשתו ובניו. וכל ישעו וכל חפצו שתהיה לו פרנסה בכבוד, ושיזכה לבנות לו בית גדול וחצר מאבני גזית, כפיסין לבנים, הכל כמנהג המדינה, למען יעמוד ימים רבים ויירשוה בניו… ויאריך ימים בגלות, זה כל תכליתו של ישראלי בגלות הזה".
לא כואב לנו על ביזוי כבוד שמים. אנו עוברים ברחוב ורואים כל כך הרבה יהודים נחמדים, יקרים כיהלומים שעם קצת מאור פנים, עם קצת יחס, היינו יכולים לקרב אותם לאבינו שבשמים! ישנם רבבות בני נוער אומללים, שאינם יודעים דבר על מתיקות התורה, רק משום שאף פעם לא היה מי שניסה להסביר להם, באכפתיות במסירות ובדרכי נועם. ואם אנו עוברים לידם וממשיכים בדרכנו כאילו לא ראינו כלום, זה סימן מובהק הוא שביזוי כבוד שמים לא כואב לנו…
רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל אמר על כך משל נפלא:
מעשה בעשיר גדול שעמד לחתן את בן זקוניו. לעשיר היו שני בנים בוגרים שהתגוררו במקום מרוחק. הבכור היה עשיר, ואחיו הצעיר יותר היה עני מרוד. האב שרצה ששני בניו הבוגרים יופיעו בחתונת אחיהם הקטן בצורה מכובדת, שלח לבנו הבכור את המכתב הבא: "מבקש אני ממך שתגיע לחתונה עם אשתך וילדיך בצורה המכובדת ביותר. קנה לכולם בגדים מפוארים, וסע לאולם השמחה בכרכרה מפוארת. אל תחסוך בכלום כי זהו כבודי שתגיע בכל ההוד וההדר. בקשה נוספת לי אליך, סייע לאחיך הנמצא במצב כלכלי פחות משופר משלך. קנה לו ולכל משפחתו בגדים מפוארים ושכור מראש כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים, שתוביל אותם לחתונה. ובאשר להוצאות הגבוהות, הסר כל דאגה מלבך. אני אשלם לך את כל העלויות הרבות, שכן מודע אני לכך, שאת כל ההוצאות הללו עושה אתה לכבודי".
הבן הבכור החל במסע קניות ארוך. הוא פנה לחייט מומחה והזמין בגדי פאר והדר לו ולכל בני משפחתו. כמו כן הוא פנה לבעל כרכרה מלכותית, הפקיד בידו דמי קדימה, ושכר מראש את שרותיו ליום החתונה. אין צורך לציין שהבן הקפיד לדרוש קבלות על כל סכום שהוציא, כדי להציגן בבוא העת בפני אביו ולקבל את ההחזר המובטח.
הימים חלפו והבן הבכור שהיה שקוע בהכנת משפחתו לחתונה, טרם טרח לטפל באחיו העני, ולהכין גם אותו ואת משפחתו לשמחה. סמוך למועד החתונה, נזכר הבן הבכור באחיו האביון ובבני משפחתו, אך עקב הזמן הדחוק לא נותר פנאי כדי לתפור עבורם בגדים משובחים. במקום זאת קנה להם האח הבכור בגדים מוכנים פשוטים וזולים, שנתפרו שלא לפי מידתם. גם כרכרה מפוארת יש להזמין כמה ימים מראש, וכעת לא נותרה כל ברירה, אלא לשכור עבור העני ומשפחתו עגלה פשוטה רתומה לסוס תשוש וזקן.
שני האחים ובני משפחותיהם הופיעו יחדיו בחתונה, אך ההבדל התהומי בניהם זעק לשמים. עם כל זאת האבא קיבל את שניהם בשמחה, ולא הפגין את מורת רוחו למראהו העלוב של בנו העני ומשפחתו. החתונה נערכה בשמחה ובששון, ובתומה ניגש הבן הבחור לאביו העשיר, הציג את הקבלות וביקש את ההחזר המובטח. להפתעתו הרבה התכחש האב להבטחתו, וסרב במפגיע לפרוע את הקבלות. "אינני חייב לך מאומה!".
הבן הנזעם מיהר לשלוף מכיסו את המכתב עם הבטחה המפורשת, אך האב נותר איתן בסירובו ונימוקו עמו: "התחייבתי לשלם לך את כל ההוצאות שתוציא לכבודי. אך את כל מה שהוצאת, לא לכבודי הוצאת, אלא לכבוד עצמך הוצאת! אם כבודי היה חשוב לך, היית דואג לאחיך בדיוק כמו שדאגת לעצמך, מלביש אותו ואת בני משפחתו בבגדים מכובדים, ושוכר עבורם כרכרה ראויה לשמה!".
והנמשל הוא, שאמנם אנו לומדים תורה, עוסקים בלימוד התורה ובגמילות חסדים, אך פעמים רבות שוכחים את העיקר, ואיננו מכוונים לעשות נחת רוח לבורא. ובשל כך הגאולה מתמהמהת ומתעכבת במשך דורות על גבי דורות.
(על הגאולה מתוך 'אריה שאג', דברים)