לאחר שהקדמנו שאין אופי טוב או רע, אלא הכול עניין של הכוונה וניתוב, נתייחס לסגנונות שונים, ונתחיל במוכר ובידוע: סגנון מופנם לעומת מוחצן, או בעברית מדוברת: אופי פתוח לעומת סגור.
יש אנשים מוחצנים, הם משתפים בעובר עליהם; אתה רואה מייד האם האדם שמולך במצב רוח מרומם או שפוף, אתה מעודכן היכן הוא היה בשבת האחרונה ומה התוכניות לעתיד. טיפוס זורם, חברותי, שמפנה את כל העשייה שלו כלפי חוץ, לחברה, לסביבה.
הוא גם יעיר ויגיב על כל פגיעה, בקיצור, אדם עם נוכחות. תמיד במרכז, תמיד מורגש. יסתבך פה ושם עם חברים ומחנכים בגלל הערה או התנהגות שאינה הולמת…
לעומתו, נפגוש את המופנם. הוא חי לו בעולמו, תעלומה מהלכת. אתה לא יודע איך עבר עליו היום, האם הוא נהנה מהרבי החדש, האם הוא חש מחובר. לפעמים לא נשים לב בכלל לקיומו, ואחרי מפגש בן כמה שעות יהיה מי שישאל: דוד היה?!
הוא בחיים לא יפגע, אבל לפעמים ואולי פעמים רבות הוא פגוע מאוד. הוא לא מסתבך כמעט, כי הוא פשוט לא יוזם. חי לו בקונכייה שלו בשקט.
מופנם מפנים את כל האנרגיה כלפי פנים, ולכן טיפוסים כאלו יהיו תלמידים מצוינים שיגיעו להישגים. הם גם לא זקוקים לקשרים חברתיים רבים; להיפך, עמידה במרכז העניינים מלחיצה ומבלבלת אותם.
ילדים אלו לרוב גם אחראיים מאוד, כי מגיל צעיר מאוד הם כבר היו צריכים להסתדר בעצמם = ללמוד להחליט בעצמם. לנו כהורים זה נוח מאוד, ילד אחראי ורציני, אבל לילד זה מקשה את החיים.
סגנון או בעיה?
מה שתיארנו לעיל עוסק בשני קצוות, אבל ברור שרוב העולם נמצא אי שם באמצע… מצבים קיצוניים ממש עלולים להיות בעייתיים; אדם מוחצן מדי המשתף את כל העולם בכל מה שעובר עליו – אינו מכובד, וגם ברוב דברים לא יחדל פשע. מנגד, להיות סגור בצורה קיצונית ולא לקבל ביטוי, להסתובב עם פגיעות – גם זה לא בריא.
ואכן, רוב האנשים בעולם חיים על הציר שבין מוחצנות למופנמות, כשיש זמנים שבהם יהיו עסוקים יותר בענייני החוץ, ולפעמים יעדיפו דווקא את הלבד ואת השקט.
אציין נתון: רוב המחנכים הם אנשים סוציאליים – כלומר, אנשים האוהבים אנשים ונוטים לעזור ולתמוך, ומטבע הדברים הם מוחצנים יותר ממופנמים. לכן במקרים רבים, כשהם מזהים תלמיד מופנם – זה נשמע להם כמו 'בעיה', כי זה האנטי‑תזה שלהם, אולם חשוב להבין שיש אנשים שטוב להם לעמוד בצד. כך גם נפגוש הורים שבאופיים הם דומיננטיים, אוהבים במה, וכשהם יראו בבית ילד שקט הם יילחצו כי בטח קשה לו, בעוד לפעמים דווקא העובדה שהילד חי בסביבה רועשת גורמת לו לאהוב שקט. כך שסגנון מופנם אינו בעיה, אלא אחד מהמאפיינים המרכזים באישיות האדם.
מתי כן נידרש להתייחס לכך? כשאנו חשים על הילד מצוקה או קושי; כשאנו רואים שהוא סובל, ובכל זאת אינו משתף. כאן צריכה להידלק נורה אדומה: מה קורה איתו…
מולד או נרכש?
תינוק לומד הכול דרך חיקוי; הוא מחקה את הוריו, את אחיו; כך הוא לומד לאכול, לדבר, לזחול, להתלבש וכו'. אחד מהדברים הראשונים הנרכשים הוא התנהלות חברתית, שהיא דבר התלוי בסביבה בעיקר.
לכן נראה הורים שתקנים המגדלים ילדים מופנמים. הילדים חיים באווירה שלא צריך תמיד לדבר, ומותר גם לשתוק. בהרגל הזה הם מגיעים לגן, ובהמשך לחיידר ולישיבה. לעומת זאת, יש ילד שחי בבית שבו יש כל הזמן דיבורים. הוא רואה את אביו נעצר ומדבר עם כל מכר שפוגש בדרכו חזרה מבית המדרש הביתה. ילד שגדל בבית כזה לומד לדבר, ליצור קשר וכו', ואת זה הוא יביא איתו לחיידר ולישיבה. כך שזה לאו דווקא עניין גנטי אלא גם סביבתי נרכש.
לפעמים אופי מופנם מדי הוא תוצאה מחוויה לא נעימה בתחילת הדרך.
חשוב שנבין, תינוק נולד מוחצן; הוא אינו מתבייש לבקש אוכל גם בשתיים בלילה. הוא מרגיש נעים לדרוש התייחסות ותשומת לב, גם לאחר שעות בידיים. התינוק או הילד הקטן זקוקים למגע, זקוקים למבט, מחפשים את העיניים של האימא. אם נניח פעוט על השטיח עם משחק, נשים לב שבכל פרק זמן קצר הוא מרים את הראש מהמשחק ומביט בהורה שנמצא ליד…
הילד הקטן תלותי באמא; הוא לא פועל על דעת עצמו, לכל דבר הוא זקוק לאישור. האישור בא בהצלבת העיניים בין האם לילד.
לפעמים ילד לומד לתת לעצמו אישורים. זה עלול לקרות אצל ילד שהיו חסרים לו מבטים, ילד שחווה חוסר התייחסות בגיל קטן מאוד. כשהוא מתחיל לתת לעצמו אישורים, הוא מתחיל להיות מופנם. הוא מפתח עולם פנימי משל עצמו, מפתח תקשורת עם עצמו.
המפתח שביד ההורים
ילד בעל נטייה למופנמות אינו מחפש את הקשר איתנו. אנחנו מיוזמתנו צריכים ליצור קשר כזה. מטבעו, הוא אינו מחפש קשר, הוא נראה כזה שמסתדר לבד, ולפעמים אין לנו משיכה לגשת אליו ולפנק אותו. אנחנו נוטים להניח לו, ולהתמקד בילדים האחרים המבקשים קשר… כהורים, אנו צריכים לפעול ההיפך בדיוק; ילד שהוא נעים ונוח, שיודע להסתדר לבד, ילד שקט שלא מושך תשומת לב – דווקא אליו צריכים לגשת יותר, כי דווקא הוא זקוק יותר לקשר, למגע פיזי. זה מה שמוציא אותו מעצמו החוצה. הוא לומד דרך זה ליצור תקשורת רגשית עם העולם החיצוני. אם נניח לו – הוא יגדל ויתרגל לתקשר רק עם עצמו כל הזמן, ולהיות מופנם מדי.
ולכן אם זיהינו מופנמות יתר, נקדיש זמן לקשר. נשתף את הילד במה שעובר עלינו, נספר לו על חוויות שחווינו, ובעיקר, ניקח את הזמן. אחד הדברים המלחיצים ביותר אדם מופנם הוא שמתיישבים איתו אחד על אחד, מביטים לו בעיניים ואומרים: מוישי, ספר לי מה עובר עליך?! זה מלחיץ אותם ברמות. הילד ייסגר עוד יותר, הוא ירגיש בחקירה משטרתית, הוא לא יודע איך ומה מספרים…
לכן ניקח זמן. ניצור עם הילד קשר רך, לא מחייב ולא מלחיץ, ובעיקר, נשתף אותו בחיים שלנו. נדבר איתו על רגשות; מה הרגשנו, האם שמחנו או התאכזבנו. דיבורים עקיפים כאלו מלמדים את הילד שפה רגשית, פותחים לפניו עולם של רגשות, ומלמדים אותו לאט לאט לשתף.
לפעמים מדובר בילדים שהפכו פתאום למופנמים כתוצאה מפגיעה חברתית או פגיעות אחרות רח"ל. ילד או ילדה שעברו דחייה חברתית בגיל משמעותי – הם דיברו, והחברה לעגה להם; ניסו ליזום מבצע, הצגה או פעילות, והחברה זלזלה בהם – עלולים להפוך למופנמים לנצח!
לכן עלינו לשים לב לשינויים בעניין. אם ילד הפך לפתע למופנם, שקט ומסוגר, ואינו רואה עניין בחברה, חובה עלינו לבדוק מה קורה, ובמקרים מסוימים אף לפנות לטיפול מקצועי.
לחצו כאן עכשיו וקבלו חוברת אווירה טובה בבית + גישה להרצאות ותכני חינוך מאוצרו של הרב פנחס ברייער