צוות 'הפותח'
בעלון הנפלא 'אורו של עולם' הובא מעשה שהיה לפני כשלש מאות שנה, בעיר אוסטראה פרצה מגיפה רח"ל, ורב העיר ובית דינו גזרו תענית ויום תפלה, גם הכריזו בכל העיר כי מי שחשוד לו על איזה איש בעיר שאינו מתנהג כדבעי או איזה פירצה, שהוא חייב לבוא ולהודיע לבית הדין, למען התוודע בשל מי הרעה הזאת הגורם למיתת בני ישראל, לקיים מה שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', ולידע במה לתקן לעצור המגיפה.
והנה בעיר הנ"ל היה יהודי אחד שלא היה רגיל לבוא להתפלל בבית הכנסת, אשר ענין זה לא היה מעורר עליו חשד, רק עתה ע"י הכרזת בית הדין החליטו שניים מאנשי העיר לעקוב אחרי מעשיו וללכת אחרי עקבותיו.
אנשים האלו עקבו אחריו ביום ובלילה, והנה בחצות הלילה ראו שהלה יוצא מביתו לכיוון שערי העיר, ונכנס ביער ונעלם שם.
השניים חזרו העירה, ולמחרתו באו אל הרב וסיפרו לו את כל הקורות אותם בלילה, ושיש דברים בגו בכדי לעורר חשד על האיש הנ"ל.
הרב אמר להם מאחר שלא ראיתם כלום, עצתי ובקשתי שבלילה הבא תלכו ג"כ אחרי עקבותיו, ואם תראו שהוא רוצה לצאת מביתו להיער, תבואו להודיע לי, כי רצוני ג"כ לעקוב אחריו. בלילה כשראו השניים שהלה מתכונן לצאת מביתו, קראו להרב, והצטרפו יחד אתו לעקוב אחרי האיש הנכנס ביער.
עקבו אחריו, וראו שנעצר במקום מסויים במעמקי היער, ומתיישב על הארץ, ומוציא סידור מאמתחתו, ומתחיל לומר תיקון חצות בקול בכי מר, וצורח בדמעות שליש, עד שנמס לבבם מגודל הבכי והנעימות. הם עמדו ונשתאו על כך, וביותר הפליא אותם כי שמעו עוד קול בלתי מוכר שאומר יחד עם האיש תיקון חצות, ותמונה אינם רואים זולת שמיעת קול.
הרב החליט להמתין עד שייצא האיש מהיער, ואז ישאלוהו על ענין זה, ויוכל להתוודע מיהו השני ששמעו את קולו. בצאת האיש מהיער הלכו שלשתם לקראתו, ואמר לו הרב עקבנו אחרי מעשיך מחמת חשד מסיבת המגיפה המתחוללת בעיר, וכשראינוך עובד את ה' חזרנו מחשדותינו עליך, אבל יפלא שראינו אותך נכנס ביער יחידי, וכשאמרת תיקון חצות שמענו שני קולות ביחד.
הלה ניסה להשתמט ולהתחמק מלענות על שאלת הרב, עד שהרב גזר עליו מכח מרא דאתרא שמוכרח לגלות סודו.
בלית ברירה השיב האיש כי האמת מטבעו להתאבל על חורבן ביהמ"ק, ומרוב הנחת רוח שנגרם למעלה, נתנו לו במתנה שירמיהו הנביא שראה בעצמו כל החורבן הנורא – מצטרף איתו לומר תיקון חצות, וזה ענין קול השני ששמעתם.
הרב בשמעו כל זה, שאלו: אם בידך כח וזכות גדול כזה, למה אינך רואה לביטול המגיפה, או עכ"פ לברר אצל ירמיהו הנביא סיבת המגיפה שבא עלינו.
וגם שאלוהו הסיבה שאין הוא בא להתפלל בבית הכנסת. הלה השיב כי למחרת יבוא להתפלל שחרית בבית הכנסת, ושם יתורצו כל הקושיות והשאלות.
וכשגמר דברו נפרדו ארבעתם לדרכם. שני האנשים שליוו את הרב, בראותם כל זאת, לא יכלו לעצור ברוחם, ופרסמו בעיר עוד בזו הלילה, שיש צדיק נסתר בעיר, ושיבוא מחר בבוקר להתפלל בבית הכנסת. כשהבוקר עלה התכנסו כל בני העיר לבית הכנסת, כדי לזכות לראות את פני הצדיק הנסתר, עד שהבית הכנסת לא הכיל את הקהל הגדול, ועמדו מבחוץ זמן רב קודם התפלה בכדי לזכות לראותו. זמן התפלה הגיע, והצדיק עדיין לא בא.
הרב ציווה להתחיל להתפלל, שלא לאחר בגללו זמן התפלה. באמצע פסוקי דזמרה כשהציבור התפללו בקול ובהתעוררות ובציפייה לבואו, נכנס הצדיק לבית הכנסת מעוטר בטלית ותפילין, ופתאום נעשה קול רעש גדול ובהלה בבית הכנסת, כי כמה אנשים בראותם אותו נפלו עליהם פחד ואימה גדולה והתעלפו מגודל הפחד, והשתדלו להקיץ המתעלפים עד שהעירו אותם. וזה הצדיק עמד לו בזווית בית הכנסת, והתפלל כדרכו.
אחר גמר התפלה ניגש אליו הרב, ושאלו לפשר הדבר של הפחד והאימה שנפלו על האנשים בהיכנסו בבית הכנסת, וגם על זה שעדיין לא נתיישבו לו כל השאלות והקושיות של אתמול, שאמר שכשיבוא לבית הכנסת יתורצו כולם. אז פתח הצדיק את פה קדשו וענה: הנה כתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש, הרי שמסגולת התפילין היא להטיל יראה ופחד. וסיבתה של נפילת האימה ופחד מהתפילין בהיכנסי לבית הכנסת, היא, כי אני נזהר מעודי שלא לדבר שום דיבור חול בתפילין, והנני נזהר בהם בקדושה כראוי ובכובד ראש והכנעה, על כן לא נתבטלה סגולת התפילין שלי.
ואלו שאינם נזהרים מלדבר בתפילין ומזלזלים בהם חלילה לדבר בהם דיבורי חול, ונוהגים היסח הדעת וקלות ראש, סגולת קדושת היראה שיש בהם – נאבדה על ידי זה.
וסיבת מניעתי מלבוא לבית הכנסת, היא ג"כ מפני שאין נזהרים מלדבר דיבורי חול בבית הכנסת, אשר קדושתו רבה ונוראה, ולא אוכל לסבול זאת. וגם כדי שלא אכשל ח"ו לדבר דיבורי חול בבית הכנסת, לכן לא אוכל לבוא להתפלל בבית הכנסת. וכל הנזכר לעיל היא גם כן סיבת המגיפה הנוראה בעיר, עבור שאין נזהרים באלו הדברים, שלא לדבר דיבורי חול בבית הכנסת, ובפרט בתפילין.
אם תראו לתקן זאת, אזי מיד תפסק המגיפה. בגמרו דבריו הלך לו ונעלם. כשמוע הרב כל זאת, ציווה להכריז בעיר שידרוש היום בבית הכנסת הגדול, ואיש בל ייעדר.
כשנאספו כולם בבית הכנסת הגדול, עלה הרב ודרש בהתלהבות והתעוררות גדולה על עניני קדושת ומורא וכבוד בית הכנסת, ועל קדושת התפילין, וגודל האיסור של שיחת חולין בבית הכנסת ובפרט עם התפילין. וסיפר להם כל פרטי המעשה הנ"ל, ושזאת סיבת המגיפה רח"ל.
וגעו כל העם בבכייה רבה. ובאותו מעמד קבלו על עצמם ועשו תקנה, שאסור לשום איש לדבר בבית הכנסת שום דיבור חול ובפרט עם התפילין, וגם חרטו על טבלה באותיות גדולות שאסור לדבר שום דיבור חול בבית הכנסת, וקבעו אותו על קיר הבית הכנסת.
וכן קיימו קבלתם, ומאז והלאה היו נזהרים בזה מאוד. ותיכף אחר שקיבלו על עצמם קבלה הנ"ל נעצרה המגיפה, וליהודים היתה אורה.
וכשבא אורח לבית הכנסת שלא ידע מזאת התקנה, ושאל באיזה ענין כל שהוא, לא השיבו לו כלום, רק מיד הוליכו אותו והראו לו מה שכתוב בטבלה, ויצאו עמו לחוץ ואז שמעו דבריו.
(הובא בספר ימי הבחרות להגה"צ ר' דניאל פריש זצ"ל)
ישמח צדיק כי חזה
להלן נצטט מתוך העלון המרתק והמלא מדע וחכמה 'האור לחיים', מאת מרן הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א:
צדיקי הדורות, קדושי עליון, זכו "לראות למרחקים", מקצה העולם ועד סופו, לאחר שהעפילו למדרגתם העליונה וזכו לאור הגנוז השמור לצדיקים שבכל דור.
אחד מהם היה ה"בעל שם טוב" הקדוש זיע"א.
באחד מלילות השבת ישב ה"בעל שם טוב" הקדוש עם תלמידיו סביב שולחן השבת והתחיל לצחוק.
הדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים.
התלמידים התפלאו: לשמחה מה זו עושה? מה גרם לרבם לפרוץ בצחוק? בשלב מסוים לא יכלו לעצור את סקרנותם ושאלו את רבם האם יכול הוא לשתף אותם בפשר הצחוק.
אמר להם הבעל שם טוב: "במוצאי שבת תבינו הכל". לאחר צאת השבת ציווה הרב לרתום את עגלתו והעלה עליה את תלמידיו. תוך דקות ספורות גמאה העגלה בדרך פלאית מרחקים עצומים, והרב ותלמידיו הגיעו לביתו של יהודי אחד והודיעו לו שהלילה יסעדו אצלו את סעודת "מלווה מלכה".
היהודי שמח שמחה גדולה, ערך את השולחן וכיבד את הרב לישב בראש. תוך כדי האכילה והשמחה הגדולה, פנה ה"בעל שם טוב" לבעל הבית ואמר: "החברים היקרים שלנו רוצים לדעת מדוע צחקתי בליל שבת? בוא ותספר להם איזה מעשה גדול עשית שגרם לי כל כך לשמוח ולצחוק".
פתח בעל הבית את פיו וסיפר: "כל ימי נזהרתי שלא ליהנות מאף אדם,"ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם". עבדתי קשה בכריכת ספרים כדי לפרנס את בני ביתי. "והנה ביום שישי האחרון אמרה לי אשתי שלא נשאר מאומה בבית, אין במה לסעוד את סעודת השבת! אמרתי לה שלא תדאג, ושלא תבקש מאף אחד! כל החיים נשמרנו לא לקחת משום אדם, והקב"ה יעזור שגם בשבת זו לא נצטרך לקחת מאחרים.
"הלכתי לעבודתי ואשתי התחילה לנקות את הבית. תוך כדי הניקיונות מצאה שרוול עם כפתורים מכסף. ניגשה לצורף ומכרה לו את הכפתורים ובתמורתם קיבלה ממנו סכום כסף גדול, איתו הלכה לחנות וקנתה דגים עופות ובשר".
"אני", מספר הבעל, "לא ידעתי מכל זה דבר. בסיום עבודתי נכנסתי היישר לבית הכנסת וקראתי תהלים ושיר השירים.
"לאחר התפילה אמרתי בלבי: 'אלך ואכבד את השבת אף על פי שאין לי כלום בבית'.
"הגעתי לביתי והנה אני רואה שולחן ערוך, ועליו נרות דולקים, וריח של מאכלים טעימים עלה באפי.
"אמרתי בלבי: 'כנראה אשתי לא יכלה לעמוד בניסיון הקשה, וביקשה מבני אדם שיתנו לה כסף לקנות צרכי שבת. לא נורא', אמרתי, 'אני מוחל לה בלב שלם'. נכנסתי לבית וערכתי את הקידוש בשמחה. "והנה, כשאשתי הגישה את מנת הדג, פנתה אלי ואמרה: 'בעלי היקר! בוודאי מתפלא אתה כיצד יש לנו דגים ובשר ומטעמים לשבת. אני מקווה שאינך חושד בי שלקחתי כסף מאנשים. חס ושלום! לעולם לא עברתי, ובעז"ה גם לא אעבור, על דבריך! לא לקחתי כסף משום אדם! אלא, שכשניקיתי את הבית מצאתי שרוול עם כפתורי כסף', והמשיכה לספר לו את כל השתלשלות הסיפור.
"כששמעתי זאת שמחתי מאוד ואמרתי לאשתי: 'הבה נשיר ונודה בכל לב לה' יתברך שלא הצטרכנו למתנות בשר ודם'". בשלב זה עצר ה"בעל שם טוב" הקדוש את הבעל ואמר: "דע לך! אתה 'הִרְעַדְתָ' את העולמות העליונים בשמים בכך שלאּ כָעַסְתָ על אשתך. ואף על פי שאתם חשוכי בנים, וגם מבוגרים, בזכות המצווה הגדולה הזאת שֶּכָבַשְּתָ את יצרך ולא כעסת – תזכו לבן שיאיר את העולם כולו! וזה גרם לי לשמוח ולפרוץ בצחוק בליל שבת קודש".
וכדברי הבעל שם טוב כך היה: לאחר תשעה חודשים נולד להם בן וקראו לו על שמו של הבעל שם טוב. לימים נקרא בשם האדמו"ר רבי ישראל מקוזניץ', שהאיר את העולם כולו בתורתו, בקדושתו ובטהרתו.
למדנו מכאן כמה גדולה מעלתו של אדם שכובש את יצרו, ואינו כועס! גם אם לעתים נדמה לאדם שאשתו עשתה איזשהו דבר שלא לשביעות רצונו – לא יכעס! אלא ידון אותה לכף זכות! ובכך יביא ברכה גדולה לביתו.
על הישנות החלום
בעלון 'עלה לתרופה', מופיע הסיפור הנפלא הבא:
נער בן תשע-עשרה היה זעליג-יהודה לזר, יליד העיר ברסלב, כשהיגר עם הוריו בשנת מאוקראינה לשיקאגו שבארה"ב.
העוני והמחסור שהיו מנת חלקם, הם שהניאו את המשפחה לנדוד ל'ארץ הזהב' בתקווה ששם יקל להם מבחינה כלכלית. בילדותו למד זעליג אצל מלמד מחסידי ברסלב, אליו נקשר בעבותות אהבה. המלמד השריש בקרבו יראת שמים טהורה.
זעליג שמר על קשר מכתבים עמו גם לאחר שהיגר לאמריקה, ועד לפרוץ השואה היה שולח כסף וחבילות למלמד החסיד, שדבק במצוות התורה חרף רדיפות השלטונות הקומוניסטיים. בשנים שלאחר המעבר לאמריקה, חווה זעליג התמודדויות ברוחניות. מציאות החיים היתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו שבעיירה ברסלב השקטה והתמימה.
באותם ימים, בעלי העסקים בארה"ב דרשו מהעובדים להתייצב לעבודה 7 ימים בשבוע, כולל יום השבת רח"ל, אביו לא מצא עבודה בה יוכל לשמור שבת והתגלגל ממקום עבודה אחד למשנהו, הוא התקשה לפרנס את משפחתו ובביתו רעבו ללחם.
זעליג לא יכל לעמוד מנגד, נחלץ לעזרת אביו והחל לעבוד בעבודות שונות. אלא שאף הוא מצא עצמו מפוטר שוב ושוב מעבודתו לאחר שנעדר ביום השבת.
המציאות המרה התנפצה בפני האב ובנו, שהתפכחו מ'חלום הזהב' והבינו כי כאן ליהודי שומר שבת כמעט ואין סיכוי לשרוד.
הגיעו הדברים לידי כך שזעליג כבר התייאש והחליט ללכת לעבודה גם בשבת.
בלילה, בחלומו והנה המלמד הברסלבר שלו מופיע לפתע, ופונה אליו כשכולו תמיהה: "כך לימדתי אותך?!…"
זעליג מתעורר שטוף זיעה, נסער כולו. דמותו הטהורה של המלמד האהוב ניצבת חיה למול עיניו. והוא חוזר בו מהחלטתו. חולפת תקופה, ושוב הגיעו מים עד נפש, הבית ריק מכל וכל, והוא נכנע וגומר בלבו לעבוד שבעה ימים בשבוע.
ושוב, מופיע המלמד בחלום וכולו נרעש: "זעליג, שכחת מה לימדתיך?!"…
אחרי הישנות החלום פעמיים, הוא גמר אומר: יהא אשר יהא, לא אעבוד בשבת! היות וכבר היתה לו הבנה בתחום ייצור מוצרי בשר, מניסיונו בעבודה במפעל בשיקאגו, החליט לפתוח עסק עצמאי וכך יוכל להינצל מחילול שבת.
מיד לאחר נישואיו הקים זעליג ממתנות החתונה אטליז קטן. תוך זמן קצר הפך האטליז שלו למעוזם של שומרי הכשרות ורבני העיר שנהנו לרכוש בשר בחנות שזוכה לכשרות מהודרת.
הברכה שרתה בעסקיו וברבות הזמן הוא הפך לעשיר מופלג (עד היום מנהלים צאצאיו את מפעל הבשר 'מטעם חפץ חיים' שהחל כאטליז קטן על ידי הסב).
כשהגיע ר' אליהו חיים רוזין לשיקאגו, במסעו חוצה היבשות למען בניית בית הכנסת של חסידי ברסלב בירושלים, שאל אותו ר' זעליג "כמה צריך לתחילת הבנייה?" כשר' אליהו חיים נקב בסכום הדרוש ליציקת הגג (של הקומה הראשונה, המשמש כיום כרצפת ביהמ"ד הגדול בקומה העליונה), הוציא ר' זעליג המחאה, רשם את מלוא הסכום ומסר לידו, מתוך הכרת הטוב שחש כלפי המלמד המנוח מהעיר ברסלב, שזכותו עמדה לו להצליח בזה ובבא.
וכשהתברר לר' זעליג כי ר' אליהו חיים מחתן בקרוב את בתו, ולא די שאין לו עבור הוצאות החתונה גם אין בכוונתו לשוב לארץ ישראל לחתונה, היות ועדיין לא גייס את כל הסכום הדרוש להוצאות הבניה, על אתר נתן לו את כל סכום הוצאות החתונה, בתוספת עלות שני כרטיסי טיסה ארצה, הלוך וחזור, כדי שישתתף בחתונת בתו וישוב לארה"ב להמשך מסע גיוס הכספים.
לימים, כשר' פנחס טייץ החל לנסוע לברית- המועצות להביא תשמישי קדושה ליהודים המתגוררים מאחורי מסך הברזל, העניק לו ר' זעליג תרומה נכבדה בשל החיבה שהיתה לו ליהודי מסירות הנפש ברוסיה הקומוניסטית, כשלמול עיניו ניצבת דמותו של המלמד לו הוא חייב את חייו הרוחניים.
(ע"פ הספר 'שלהבת בכפור' – פרקי מסירות נפש על חסידי ברסלב ברוסיה הקומוניסטית)