"שמעתי שיש לך קשרים בשב"כ!"… פלט לי חבר בחצי חיוך על פניו
נחרדתי כולי, מספר הרב פ'. מה יש לי, אזרח תמים שומר חוק וסדר, עם השב"כ?! שאלתי.
הלה סיפר לי כי פגש באקראי את א', כיום מבכירי השב"כ. לפני עשרות שנים הוא עלה מאוקראינה ע"י השלוחים של הרבי מקרלין, ולמד במסגרת הקליטה "לציון ברינה". הבחורים היו מתארחים בשבתות אצל משפחות כדי לטעום מנועם שבת. א' סיים את לימודיו ב"לציון ברינה" והמשיך לאקדמיה ולצבא. הוא עלה בדרגות עד שהגיע לשירות הביטחון הכללי.
"מה שמחזיק אותי עד היום", הוא סיפר, "אלו השבתות אצל משפחת פ'. בעלת הבית ידעה פרק נכבד בהלכות בישול ואפיה, הסעודות הוכנו בשפע וברוחב לב, אך את עיקר העיקרים לא ניתן לשכוח: את הפעקאלעך עם כל הטוב שגב' פ' הייתה אורזת לבחורים אחרי הסעודה, ומלווה אותם בברכת שבת שלום חמה ולבבית.
"כל החברים היו רבים ביניהם מי יזכה להתארח בשבת אצל משפחת פ', אני זכיתי לכך פעמים רבות", אומר א', "והמטענים שקבלתי שם מטעינים את יהדותי עד היום. גם בהיותי קצין שב"כ מצליח אמיץ וקשוח, נועם השבתות בליווי חבילות הפינוק והמילים החמות שומרים עלי כיהודי".
את הסיפור הזה משתף המארח הרב פ', בהטעימו: "ראו כוחה של מילה טובה ויחס חם לחולל מהפך בחיים".
וסיפור נוסף באותו ענין, המוקדש באהבה ל'כבשות השחורות' שבינינו:
ש' היה 'כבשה שחורה'. את הכבשות הללו לא תמצאו באחו וגם לא בהסכמי יעקב אבינו עם לבן הרמאי. הכבשות הללו מסתובבות בינינו ולצדינו. לעיתים זה השכן שגר מולנו, עיתים זה החבר לספסל בישיבה או זה היושב בבית הכנסת בסמוך אלינו. בדרך כלל את חווית הילדות שלהם, את החור השחור, קשה למחוק מזכרונם. אין משמעות לסיבה בשלה זכו להיות הכבשה השחורה: אם בעקבות היותם המוצלחים פחות, אם בגלל אופי או טבע שונה או זהה לאחד ההורים. כך או אחרת: קשה היה לסביבתם לאהוב אותם, והם אלו שהיו אשמים בילדותם בכל מה שזז, ובכל מה שלא הלך. טעם שחור שמי שלא חווה אותו יתקשה להבינו.
כזה היה ש', ילד פחות כשרוני במשפחתו, משפחה ברוכת ילדים. הציונים שלו, בשונה משאר אחיו, גרדו את החמישים מלמטה. ההליכה לחיידר הייתה שנואה ומעיקה עליו. שם הכישלון צף ועלה למול עיניו. תמיד הרגיש דחוי ומבוזה.
— "כל אחד מישראל יש לו על פניו צלם ודמות אלוקים, ונמצא שמי שמבזה חברו מבזה השכינה העומדת עליו, ואף אם יחזור הנעלב ויבזה את העולב גם הוא יהיה חוטא שהרי מבזה את הדמות והצלם שיש לו לעולב" – עם היסוד הזה מתרץ רבינו מדוע דווקא לגבי איסור המחלוקת כתבה התורה "ולא יהיה כקורח ועדתו", ואילו ב"לא תרצח" ובשאר לאוין לא כתבה התורה: "לא תרצח כפלוני" – "אלא שבא הכתוב להשמיענו טעם חומר החטא של כל מי שמחזיק במחלוקת, בין אם יהיה עלוב או יהיה עולב. כי קורח (למרות שחשב שיש לו טענות צודקות לשיטתו, על משה רבינו), היה לו לשים על לבו את כבוד השכינה. ולכן אמר הכתוב", מסיים רבנו, "ולא יהיה תועה כמו קורח שחשב להתרעם על משה, וממה נפשך היה מבזה המקום ב"ה". כי כשמבזים יהודי, גם אם בצדק, כאילו מבזים את השכינה.
"הדבר היחיד שהיה לי בשפע הוא משקל היתר בו התברכתי", מספר ש', "דבר אשר הוסיף למצבי הדחוי. משום כך, כל בוקר הייתה להורי מלחמה חדשה לשלוח אותי לת"ת. לא הייתה לי סיבה לקום בבוקר, לצאת מעולם החלומות הקסום. אמא לא ויתרה לי, וניסתה בכל מחיר להוציא אותי מהמיטה, פעם בדרכי נועם ופעם במקל חובלים. בשעה אחת עשרה, איכשהו הייתי קם והולך בחוסר חשק מופגן לת"ת. לא אחת פני השמנמנות כאילו הזמינו סטירת לחי מצלצלת נוספת מהמחנך (באותה תקופה היה זה מקובל ובשגרה). גם אחי הגדולים למדו היטב את נחיתותי השכלית מולם, והעניקו לי מנחת זרועם. בכל ויכוח שעמד על הפרק הם ניצחו אותי בכוח הזרוע.
"כך עברתי שנים רבות, קשות ומרות, כשבליבי אוחז הייאוש וקונה את מקומו יותר ויותר. הבנתי כי העולם מחולק לשניים: למוכשרים ולפחות מוכשרים, ועל אלה שכמוני לסבול בדומיה את היותם הכבשות השחורות. אמא הייתה בוכה עלי רבות בהדלקת נרות ובכל אירוע מזדמן, אך מלבד לחוש את כאבה ולבכות יחד אתה וגם להרגיש אשם שאני מאמלל את חייה, לא הייתה לי דרך להתמודד עם הכישלון והכאב.
"סיימתי את הת"ת בברכת 'ברוך שפטרני'. גם בישיבה קטנה תווית 'הכבשה השחורה' התלוותה אלי. המשכתי לישיבה גדולה בחוסר חשק מופגן. יום שישי אחד פרצה בבית מריבה גדולה ביני ובין אחי. עד שהתגלגלה לתקרית אלימה בה הטעימו אותי אחי מנחת זרועם במידה טובה ומרובה. ברחתי לבית כנסת סמוך שם פרצתי בבכי מר לרבנו של עולם: "מדוע חיי כה מרים וקשים? וכי בגלל שאני פחות כשרוני נגזר עלי כה לסבול? הרי אני לא מסוגל ללמוד ולהצליח כמו אחי המצליחנים!" לאחר ששפכתי דמעות כמים צללתי לתוך עצמי בהרגשה כי טוב מותי מחיי. כל אותה שבת הייתי מדוכדך וחלפו בליבי מחשבות שאיני רוצה להעלותם על דל שפתיים.
"במוצ"ש נפגשתי באקראי עם ר' נפתלי, אמן הנפש. הוא קרא לי לשיחת נפש ושאל אותי מה מעיק עלי. פרצתי בבכי מר ופרשתי בפניו את מסכת ייסורי בטענתי: מה רוצים ממני: כישרונותיי דלים. הרי אני באמת לא מסוגל ליותר!
"ר' נפתלי פתח עלי זוג עיניים וטען בפני בעוצמה משכנעת: 'אני דווקא סבור שאתה יכול, לא פחות מאחיך ואולי עוד יותר מהם'. הוא שכנע אותי להתחיל ממחר בצעד קטן של הגעה בזמן לישיבה. כך התחלתי כשר' נפתלי מעודד אותי ללכת בעוז ובעוצמה שלב אחרי שלב. בסבלנות אין קץ הוא החדיר בי שוב ושוב: 'אתה יכול! אתה תצליח!' כך בצעדי צב אבל בעקביות התחלתי להשקיע בלימוד. אט אט הציונים שלי השתפרו. בתחילה החברים שלי צחקו והציקו לי באמרם כי מעמיד פנים הנני, ואך כאילו הפכתי לבחור רציני. ר' נפתלי עודדני להבליג. לא להעליב חזרה ובעיקר ולא להישבר: 'צוחק מי שצוחק אחרון'…
"לאחר תקופה של התאמצות גדולה כשור לעול וכחמור למשא, תקופה בה ר' נפתלי שינן באוזני את דברי ה'בית אהרן' מקרלין שהקב"ה נהנה במיוחד כשאדם מתייגע למען שמו באהבה גם כשאינו חש טעם וסיפוק, יום אחד פנה אלי חבר וביקש שאלמדו את המתכון כיצד ניתן לעשות מהפך בחיים כמוני!!
"הלה עשה בי בלא מתכוון מהפך של ממש. הוא שכנע אותי בעקיפין כי אכן עשיתי מהפך אדיר בחיי. מכאן מפלס הבטחון שלי עלה פלאות. את שיעור א' בישיבה גדולה סיימתי כאחד הבחורים המצוינים. התברר כי הקב"ה חנן אותי בכישרון מבורך של בהירות מיוחדת ויכולת נפלאה לסיכום סוגיה בצורה בהירה וקולחת, עד כדי כך שבשיעור ג' הר"מ ביקש ממני את סיכומי השיעורים שלי כדי לפרסמם לכל חברי השיעור, כדי שיכלו להתכונן איתם למבחן.
"התחתנתי והקמתי בית לתפארת ב"ה. במשך השנים קבלתי תעודת 'יורה יורה ידין ידין' ואף נקראתי כבוד לשמש בקודש כראש כולל גדול שבו עשרות רבות של ת"ח מצוינים. ואני עומד בראשו עד היום הזה לאורך ימים בע"ה.
"לימים, מספר ר' ש', "שאלתי את ר' נפתלי מיטיבי ומעודדי, אשר את כל חיי הרוחניים אני חייב לו, מהיכן שאב את האמונה והתקווה להחדיר בלבי באותם ימים אפלים ביטחון בכוחותיי. הרי אני, מחנכיי והורי היינו בטוחים שאין לי כל סיכוי!
"ענה לי ר' נפתלי: באמת ובתמים האמנתי שיש לך יכולות. כן! אני מאמין בכל אדם', אמר בענוות חן".
ולסיום: סיפור ששמעתי ממקור אחר על הפסגות אליהם הגיע ר' ש' מיודענו, וכה מספר ר' אברהם, ר"מ מצליח במכינה לישיבה באחד מהת"תים בירושלים:
"לפני שנים שאל אותי אחד הבחורים שאלה עצומה בפרק 'השוכר את האומנין'. הבאתי את השאלה העוצמתית בפני כמה וכמה ת"ח חשובים, ומלבד המחמאות שקיבל הנער על השאלה הטובה, תשובה הם לא הצליחו לתת בידי.
"נכנסתי לישיבה הגדולה הסמוכה, שאלתי את השאלה את אחד הר"מים החשובים, הלה החליט לשתף את התלמידים, חברי השיעור, בקושיה הסבוכה. שקט השתתרר בחדר השיעורים מעוצמת הקושיה, עד שאחד מהתלמידים בשם ש' נעמד על רגליו, ובטוב טעם ודעת ענה על השאלה תשובה מצוינת ומבריקה — הלא הוא מיודענו, 'הכבשה השחורה' שהפכה לבנה!
(גיליון התחזקות וביטחון במשנת ה'זרע שמשון')
