יעקב א. לוסטיגמן
אחד הימים המרגשים במעגל השנה של כל יהודי חרדי, הוא ל"ג בעומר. יום הסתלקותו של התנא האלוקי הרשב"י הקדוש. כל הלבבות פועמים בהתרגשות ובכיסופים של מצווה ליום הזה שבו אפשר לפעול ישועות בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם בזכות תפילתו של אותו צדיק.
ל"ג בעומר הוא יום של תגלחת המונית לפעוטות שזה עתה מלאו להם שלוש שנים, או שימלאו להם בתקופה הקרובה. בחלק מקהילות הקודש הירושלמיות נהגו שלא לספר את הילדים לראשונה באף יום מימות השנה, אלא רק בל"ג בעומר.
ובכל זאת, בשנה שעברה קיבל ל"ג בעומר מימד נוסף, טראגי ועצוב עד מאוד. מימד של אבל ושכול.
45 נפשות מעם ישראל עלו בסערה השמימה, בעוד הלמות התופים ורננת הקלרינטים מחרישים את האוזניים, ומבליעים את קול זעקתם.
שנה תמימה חלפה מאז. שנה בת 13 חודשים וכעת, כשמתקרב יום היארצייט, הלבבות פועמים והרגשות שבים ומתעוררים מחדש.
שוחחנו עם אחד מאותם מאות אחים שכולים שאיבדו את אחיהם באותו לילה מר ונמהר. הרה"ג רבי ישי מטלון, מגיד שיעור ומרביץ תורה לרבים, אחיו של המנוח רבי נתנאל שמעון מטלון ז"ל.
"האמת שמבין כל הנפטרים, אחי הוא היחיד שקראו לו שמעון, והוא נקרא כך על שמו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי", מספר לנו הרב מטלון יבלחט"א. "אחרי שאני עצמי נולדתי המתינו הורי כמה שנים להולדתו של בן נוסף, ומשראה אבי שהם לא זוכים לכך, נסע למירון להעתיר בתפילה ובתחנונים, וקיבל על עצמו לקרוא לבן הבא שיוולד לו על שמו של הרשב"י.
"ואכן, כשנולד אחי קראו לו הורי "נתנאל שמעון", לאמור, נתן לנו הבורא שמעון", הם הרגישו שהילד הזה יש לו קשר מיוחד עם הרשב"י, ולימים התברר שבהאי קטירא אתקטר אחי ובו עלה לשמי מרום.
"זמן קצר לפני האסון הנורא פגשתי את אחי, שם, על יד 'מעבר רבי דב' הידוע. הוא היה עם הילדים שלו. הוא היה בשמחה עצומה על כך שזכה להגיע למירון ביום ההילולא למרות החששות שהיו קודם לכן שאולי לא יאפשרו להגיע לשם בגלל משבר הקורונה וכו'.
"שתינו ביחד לחיים, יצאנו בריקוד קצר, ולאחריו אחי אמר לי שהוא רוצה ללכת לרגע. הוא הפקיד את הילדים שלו בידי, ואמר לי: "ישי, שמור על הילדים שלי בבקשה".
"וכך, עם חיוך ענק ובשמחה עצומה הוא נעלם מנגד עיני, ומאז לא ראיתיו עד הנה. מאז אני משתדל למלא אחר צוואתו ולשמור על הילדים שלו".
זה לא הוא…
בימים כתיקונם, אנו נמנעים מאוד מלהביא ב'לקראת שבת', סיפורים הקשורים לאסונות או לאירועים מצערים. העלון נועד לעלות על שולחן מלכים בסעודות השבת, והוא מלא כל כולו בשמחה ובסיפורים משמחים בלבד. אמנם אסון ל"ג בעומר מדובר בכל בית בימים אלו, ולכן לא נוכל להתעלם ממנו לחלוטין, ובכל זאת ביקשנו מהרב מטלון שימקד את דבריו דווקא בחלקים המחזקים ובסיפורי האמונה שליוו אותו ואת המשפחה כולה במהלך השנה החולפת.
"אבי מורי הגאון רבי יוסף מטלון שליט"א מספר תמיד סיפור נפלא על הצדיק הנודע רבי אשר פריינד זצ"ל", אומר הרב מטלון, "הסיפור הזה מתאים לכל אדם ויכול לחזק כל אחד גם במצבים הקשים ביותר.
"רבי אשר פריינד היה בעל צדקה עצום, הקים וכונן את מוסדות 'יד עזרה' ולמרות קדושתו והנהגתו המופלאה בעבודת ה' לא מנע את עצמו גם מעיסוק פיזי בענייני הצדקה והחסד כפי שמעידים כל מי שהסתובבו בביתו שהיה פתוח לכל בכל עת ובכל זמן.
"באחת השנים החל רבי אשר זצ"ל להתארגן לחלוקת בשר ודגים לכבוד הפסח למשפחות נצרכות. הוא ניסה לגייס כספי תרומות אבל לא הצליח כל כך, וכשראה שפסח מתקרב והוא לא עומד ביעדים לקח רבי אשר הלוואה ענקית של סכום כסף גדול במיוחד, ובכסף הזה קנה כמויות עצומות של בשר בקר, עופות ודגים. התקווה היתה שתוך כדי החלוקה אנשים יפתחו את סגור ארנקם ויתרמו לכיסוי החלוקה, כך לפחות יהיה לו להחזיר חלק מההלוואה ובנוסף הוא הבין שהוא יצטרך להתאמץ מאוד בגיוס הכסף הנותר, אבל כל המאמץ שווה לו כדי שיהודים יוכלו להיכנס לחג בשמחה וברחבת הדעת.
"לקח רבי אשר את כל הבשר והדגים שקנה, ואכסן אותם במקפיאים ענקיים שהיו לו במרכז של 'יד עזרה', כשכמובן העובדים במקום עמלים שעות רבות כדי להכניס את כל הארגזים בצורה מסודרת.
"היה שם באזור אדם שעינו היתה צרה בפעילותו של רבי אשר, אולי הוא רצה לקבל גם מהחלוקות ולא קיבל, אולי הוא כעס על כך שהחלוקה מתבצעת בסמוך לביתו, אני לא יודע מה היה לו נגד החלוקה הזאת, אבל האיש הזה ברגע של קנאה או כעס נורא, עשה מעשה מזעזע אשר לא יעשה במקומותינו…
"הוא ניגש לארון החשמל שהיה מחוץ למבנה עצמו, ופשוט הוריד את ה'שאלטר' הראשי. המבנה היה חשוך גם קודם לכן, ואף אחד לא שם לב…
"רק כעבור ימים אחדים, התגלה הדבר. העובדים פתחו את המקפיאים כדי להוציא את הבשר, ונחרדו אל מול הריח הנורא שהכה באפם. הם מיהרו להימלט החוצה מהסירחון הנורא, ודיווחו לרבי אשר על התקלה המחרידה.
"רבי אשר נאלץ לשכור פועלים מיוחדים ולשלם להם בעין יפה כדי שישימו נפשם בכפם ויתעסקו עם הצחנה הנוראה שהיתה שם, יפנו הכל לאשפה מחוץ לעיר כדי שלא יהיה נזק לשכנים, ולבסוף ינקו את המקפיאים והמקררים ויאווררו את המקום כולו מספר ימים עד שיהיה אפשר להחזיר אותו לפעילות.
"נזק עצום! עגמת נפש שאי אפשר לתאר. רבי אשר לא ידע מהיכן ישלם את ההלוואה, ולא זו בלבד אלא שהוא צריך להשיג עכשיו הלוואה נוספת כדי לקנות בשר ועופות נוספים כדי לחלק למשפחות שסומכות עליו ואם הוא לא יעניק להם בשר ודגים, לא יוכלו לחגוג את החג.
"נתעצב רבי אשר אל לבו עד מאוד, ובצר לו פנה למישהו שהיה לוקח אותו ברכב למחוז חפצו מדי פעם…".
זה אתה!!!
"אני רוצה לצאת לנסיעה של כמה שעות", אמר רבי אשר לנהג… "קח אותי בבקשה אל היער… אני רוצה להתבודד קצת. לדבר עם הקב"ה…".
"הנהג שתק. הוא ידע על אשר נעשה עם הבשר והדגים, וריחם מאוד על רבי אשר. הנסיעה לא היתה ארוכה, וכשהגיעו אל היער אמר לו רבי אשר: "המתן כאן, עד שאשוב אליך.. אני נכנס במעבה היער, אל תדאג לי אני אדע איך לשוב אל הרכב".
"הנהג עצר בצד ודומם את המנוע. הוא ראה את רבי אשר צועד שפוף, מתרחק מהמכונית ונכנס אל תוך היער.
"רגש הסקרנות בער בלבו של הנהג… מעניין מה יעשה רבי אשר כשכזה צער גדול שוכן בלבו. הוא יבכה? יצעק? יתחנן?…".
"החליט הנהג לעשות מעשה שלא יעשה, ולעקוב אחרי רבי אשר. יצא בדממה מהרכב, וצעד בצעדים חרישיים אחרי הצדיק הירושלמי… נכנס אחריו למעבה היער. והנה רבי אשר נעצר, מרים עיניו כלפי מעלה ואומר: "ריבונו של עולם, אני יודע שזה לא הוא, זה אתה".
"הנהג הבין שרבי אשר מדבר על האיש שעשה את המעשה הנורא ובכוונת מכוון גרם לרבי אשר נזק כספי עצום ועגמת נפש שאי אפשר לתאר… בעצם, רבי אשר אומר שמי שעשה לו את הנזק זה בכלל לא אותו יהודי מר נפש, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא מתחזק באמונה תמימה, שמי שעושה את כל המעשים ומנהיג את כל הברואים, הוא זה שקלקל לו את הבשר והדגים…
"רבי אשר נשם עמוקות, ושוב חסר על אותו משפט: "ריבונו של עולם, אני יודע שזה לא הוא, זה אתה".
"אחרי זמן מה של מחשבה, הוא שוב אמר: "אני יודע שזה לא הוא, זה אתה". וחוזר חלילה.
"במשך קרוב לשלוש שעות עמד שם רבי אשר, וחזר על המשפט האחד והיחיד הזה אלפי פעמים. "זה לא הוא! זה אתה!!!" אני יודע! זה לא הוא, זה אתה!!!!!".
"כשסיים, החל רבי אשר לשוב לרכב, והנהג שעמד שם כמהופנט, מיהר לרוץ לאוטו בשקט, כדי שרבי אשר לא יתפוס אותו בקלקלתו.
"רבי אשר עצמו היה שקוע כל כך במחשבות ובשיח עם קונו, שהוא בכלל לא שם לב מה קורה סביבו. הוא חזר אל הרכב, והורה לנהג שיחזיר אותו לביתו.
"הנהג עשה את עצמו כאילו לא שמע ולא ראה שום דבר… הוא עשה פניית פרסה והחל לנסוע לכיוון היציאה מהיער, אבל רגע לפני שיצאו, רבי אשר שב ומבקש ממנו: "תחזור לשם בבקשה. אני רוצה להתבודד עוד קצת ביער…".
"הנהג ביצע את המוטל עליו, וכשרבי אשר ירד מהרכב, שב ועקב אחריו בשקט… רבי אשר הגיע לאותו מקום בו עמד קודם לכן, הרים עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, אני יודע שזה לא הוא, זה אתה… ותודה רבה לך על כך".
"לאחר מכן שב על עקבותיו נכנס לאוטו ונסע הביתה…".
הקב"ה מאמין בנו
"יש פתגם שאומרים בשם צדיקים: האמונה מתחילה במקום שבו השכל נגמר", מוסיף הרב מטלון. "אם אתה מבין למה זה קרה ולמה זה היה צריך לקרות, אז זה שכל. זאת לא אמונה. מתי מגיע השלב שבו אנחנו חייבים להשתמש באמונה שלנו? כשהשכל נגמר, כשקורה לנו מקרה שאנחנו לא מסוגלים להבין אותו.
"הפסוק בתהילים אומר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". אומרים צדיקים, מי שב'בוקר', כשיש עליו חסד ה' והוא נמצא במצב מצוין זוכר להודות לקב"ה על החסדים העצומים שהוא עמנו, אדם כזה, כשהוא מגיע חלילה וחס ל'לילות', הוא זוכה ל"ואמונתך". הוא מסוגל להחזיק מעמד בזכות האומנה, כי כבר בימים הטובים והשמחים הוא הרגיל את עצמו להכיר בכך שהכל מאתו יתברך, גם מה שטוב לנו ונעים לנו לקבל, וגם מה שקשה לנו למצוא את הטוב שבו ושאנחנו מתקשים לקבל אותו.
"יש ווארט חזק מאוד ששמעתי בשם הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א. הוא שואל למה בעצם כתוב בתהילים "ואמונתך"? מילא "חסדך", אנחנו מדברים על החסד של הקב"ה, אבל מה זה ואמונתך? הרי אנחנו מדברים על כך שאנו מאמינים בקב"ה, היינו צריכים לומר "ואמונתנו בלילות".
"אלא אומר הרב בידרמן דבר נורא: אנחנו מודים לקב"ה על כך שהוא מאמין בנו!!! כשקב"ה נותן לנו ניסיון הוא לא נותן אותו כדי שניכשל חלילה. אלא מה? הוא מאמין בנו שאנחנו מסוגלים לנצח את היצר, שאנחנו מסוגלים לעמוד בניסיון. על זה אנחנו מודים לקב"ה, תודה לך שאתה מאמין בנו!!!
"זכיתי פעם לשמוע הרחבה על הווארט הזה מפיו של מורי ורבי הגאון האדיר רבי נתן קופשיץ שליט"א, רבה של הקרייה החרדית בבית שמש, ששמע את הווארט הזה מפי והוסיף לי שעל זה אנו אומרים גם בבוקר מיד כשמתעוררים מהשינה: "מודה אני… רבה אמונתך", מה זה רבה אמונתך??? אנחנו מודים לקב"ה שהוא מאמין בנו בכל יום מחדש. הרי אנחנו יודעים שאתמול לא התנהגנו כראוי, ובעיקרון לא הגיע לנו שהנשמה שלנו תוחזר אלינו עוד פעם. ובכל זאת, הקב"ה מאמין בנו בכל יום ויום מחדש, כל בוקר הוא מחליט לתת לנו מחדש את הנשמה, כי הוא מאמין בנו שהיום! היום אנחנו לא נאכזב אותו! היום אנחנו כן נתנהג כמו שצריך!!!".
מכתבים משמים
לסיום, מספר לנו הרב מטלון על עוד דבר שעזר להם מאוד להחזיק מעמד למרות הקושי הרב שבאובדן האח היקר, וכמובן הקושי העצום של ההורים שאיבדו את בנם, האלמנה והיתומים שנותרו ללא משען ומשענה…
"אנחנו מצליחים להתחזק בזכות ה'פקסים' שקיבלנו משמעון אחי היקר", הוא מספר…
עוד בימי השבעה, הגיע לבית האבלים חברו של הרב שמעון מטלון ז"ל, מלמד בחיידר בו עבדו השניים יחד, והראה לבני המשפחה מכתב שהשאיר אצלו הרב מטלון ז"ל יום לפני האסון, מכתב המלא וגדוש כל כולו בדיבורי אמונה.
"המכתב ההוא התפרסם מאוד וצוטט בכלי התקשורת", מספר אחיו הרב ישי מטלון", אבל היה עוד מכתב שהגיע אלינו כמה חודשים מאוחר יותר, בתחילת החורף. גיסתי האלמנה שתחי', חיפשה אחר מסמך כלשהו שאמרו לה שבעלה המנוח החזיק אצלו. עד אותו יום היא לא רצתה לחטט במגירות של בעלה ובמסמכים שלו, בגלל הקושי הרגשי הטמון בכך, אבל המסמך ההוא היה מאוד נחוץ ולכן אזרה תעצומות נפש והחלה לחפש, והנה היא מוצאת מסמך שכתב בעלה בכתב ידו לפני מספר שנים, בתאריך כ"ב. זה נראה כמו הכנה לדרשה שהוא התכוון לומר איפשהו… וגם שם דיבורי אמונה מדהימים שממש מתאימים למצב.
מדובר במסמך המתפרס על פני ארבעה עמודים, ארוך מכדי לצטט אותו במסגרת זו, אבל הכותרת שלו היא "אני לא מחליט כלום על עצמי".
בתוך הדברים הוא כותב "ויחנו ויסעו", אדם לא מחליט על עצמו מתי הוא נוסע ומתי הוא עוצר, הכל על פי ה', כשענן נוסע, האדם נוסע אחריו וכשענן עומד, הגיע הזמן לעצור… "זה נשאר בדם שלנו", הוא כותב, "הטביעו את זה בדם שלנו". "אדם לא מתכנן כלום, הכל זה מהשם יתברך, הכל דמיונות, יש בעל הבית לעולם הזה"… "לכולם יש עיכובים בחיים, ולא הכל לפי התוכניות, לכולם יש שער הגלגולים ואת ה'בעתו ובזמנו' רק ה' קובע".
"אני רוצה רק לסיים ולומר שהאמונה הזאת הושרשה בנו מאבותינו. ההורים שלי החדירו את זה בכל הילדים בלי יוצא מן הכלל. כשהתבשר אבי מורי על כך שבנו נתנאל שמעון ז"ל כבר אינו בין החיים, הוא הרים את עיניו לשמים, ואמר: "ריבונו של עולם אני מודה לך על המתנה היקרה שנתת לי לפני 37 שנים, ושהשארת אותי אצלי כפיקדון במשך 37 שנים".
"נו…", משלים הרב ישי מטלון את דבריו, "עם כאלו מכתבים של חיזוק באמונה, ועם כזאת תגובה של ההורים היקרים שלנו שיחיו, כבר אפשר להבין איך הצלחנו לעבור את השנה הזאת באמונה תמימה ועם הרבה הרבה התחזקות".