1
עוד שבועיים החתונה, עוד שבוע, עוד שלשה ימים. הציפיה גורמת לנו להביט רק על הימים שעדיין מפרידים ביננו לבין מושא צפיתינו. כי לספור את הימים שכבר חלפו לא יעשה לנו מאומה. ובכל זאת כשיצאנו ממצרים בציפייה להגיע להר סיני אנו מונים את הימים שכבר חלפו ולא את אלו שעוד נותרו, מדוע?
בהכרח שאין הספירה הזאת רק אמצעי לעבור את תקופת ההמתנה שבין האירוסין לחתונה אלא יש בה תכלית בפני עצמה. כל יום שחולף הוא עוד אבן בנין, כל שבוע הוא נדבך נוסף, תהליך הכשרה לכריתת הברית בין החתן והכלה.
וזה כל כך עצוב אם החתן והכלה אינם מודעים לתהליך שהם אמורים לעבור. זאת לא רק החמצת ההזדמנות, זה בעיקר המחיר הכואב שהם ישלמו בהמשך חייהם המשותפים.
2
הדבר הכי לא מובן אצל יהודים בכל הדורות הוא העוז והכוח למסור נפש על קידוש השם. אלו לא היו בעלי ההשגות הפילוסופיות הנשגבות אלא דווקא אנשי האמונה התמימה שבלי לחשוב פעמיים קפצו לכבשן האש. היכן רכשו את ההבנה החדה כתער שאין בכלל אפשרות שניה, ומהיכן שאבו את כוחות הנפש ליישם אותה במהירות ובשלוות נפש?
האמת היא שאם נעמיק להתבונן בחיי היהודי 'הפשוט' יתברר לנו שבעצם את קידוש השם הוא לא פגש לראשונה מול הגרדום או האש הבוערת, הקריאה לקדושה מלווה אותו מעת שעמד על דעתו. קדושת החיים וקדושת מסירת החיים על שם ה' חד הן.
3
שתי קריאות של קדושה אנו פוגשים בפרשיות קדושים – אמור, האחת קריאה לקדושת המעשים וההנהגה – הציווי 'קדושים תהיו' המתייחס לכל הנהגותינו ומעשינו, והשנייה קריאה לקדוש השם שבפרשת אמור – 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' המצווה על מסירת הנפש על קדושת השם. [וזו גם הכוונה שיש לכוון בשעת אמירת 'קדוש קדוש קדוש']
המילה 'קדושה' משמעה פרישות והבדלה וזה מובן בהקשר של קיום המצוות. אפשר בהחלט ללכת עם ראש קטן ו'להסתדר' עם השולחן ערוך ולהישאר אדם קטן. אבל התורה קוראת לנו לגדול, להתרומם, להבדל מהקטנוניות החומרית. 'קדושים תהיו' היא תכלית המצוות כולן שנתרומם על ידן להיות אנשים נבדלים ונגיע באמצעותן לתכלית השלימות ביננו לבין בוראנו וביננו לבין חברינו.
השאלה היא איך חומר גס ומגושם יכול להתהפך למשהו רוחני ונבדל? ובכלל, אם מהות הקדושה היא הפרישות והנבדלות, האם המציאות של אדם שהוא גשמי בכל ישותו איננה מהווה סתירה לעצם המושג של קדושה?
4
אם קדושה הייתה משהו הנרכש מבחוץ, אכן היא הייתה משוללת מהשגתנו כבני אדם.
שני הפסוקים הללו מספרים לנו כי הקדושה טבועה בעצם מציאותנו – 'קדושים תהיו כי קדוש אני', בגלל שנשמתנו היא חלק אלוק ממעל יש בה קדושה מצד עצמה. 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' קדושת שמו יתברך נמצאת בתוכנו.
רק מפני שהקדושה כבר טבועה בנו יש לנו היכולת להעצים ולהרחיב אותה יותר ויותר על גופינו ועל אישיותנו, להתגדל ולהיות אנשים אחרים. ורק מכוחה יש בנו העוז הפלאי למסור את הנפש על קדוש ה' בלי להניד עפעף.
הקדושה היא נקודת הבסיס שלנו, אבל חובה עלינו להגדיל אותה עוד ועוד. 'אשר קדשנו במצוותיו' – כל קיום מצווה היא תוספת קדושה עליונה, כל מילה של דברי תורה היא המשכת קדושה. 'קדש עצמך במותר לך' היא קריאה שנשכיל להתרומם מכל המשכת הקדושה הזאת לשינוי והתעלות של כל הווייתנו ומציאותינו.
5
אחד המשפטים הפחות מובנים בתפילת שבת הוא "והנחילנו ה"א שבת קדשך וינוחו בה ישראל", הרי כבר קיבלנו את מתנת השבת ואנו כבר נחים בה, ומה ענין לבקש על דבר שהוא קיים וקבוע בסדרו של עולם?
בימות החול מתחוללת מלחמה תמידית בין החומר הגס העוטף את הקדושה שבתוכנו – מי ינווט, מי יוביל, מי יקבע את היעד. ניצחון הקדושה בא תמיד מתוך מאבק. בשבת בא הניצחון מתוך מנוחה. כל עסקי החולין נדחים הצידה, הנשמה היתרה מתמזגת עם היממה הקדושה שעוטפת אותנו לתוך יקום קסום של קדושה עילאית.
[זו גם טעימה מסודן של הלכות שבת, מדוע למשל גם דיבורי חול או קריאה בכתבי חולין פוגעים בקדושת השבת…]
בקשתינו בתפילה זאת – מסביר השפת אמת – 'והנחילנו' לשון נחלה, קנין קבוע. אנו מבקשים שהקדושה שאנו מקבלים במנוחת השבת תהפוך להיות קבועה בתוכנו להמשך השבוע, וגם בימות החול לא נאלץ להיאבק עבורה ונוכל לנוח בה ובתוכה.
6
זהו סודו של המסע. ביציאת מצרים קיבלנו במתנה קדושה מלמעלה. וכדי להיות ראויים לקבל את התורה עלינו לבנות בעצמינו את הקדושה שבתוכנו. כל יום מספירת העומר הוא עוד שלב בהתפתחות הקדושה, עוד צעד בהעצמתה ובהרחבת גבולותיה.
אנו סופרים את הימים שכבר עברנו ולא את אלו שעוד נותרו משום שהימים הללו מצטרפים אל הווייתנו. הם עושים אותנו ראויים להיכנס שוב בברית עולם. כל יום וכל רגע מספירת העומר הם הזדמנות חד שנתית להיות מי שאנחנו באמת, להרגיש את הקדושה הפועמת בקרבנו, לברוח ממחשבות אובדניות של השלמה עם מעידות וטעויות הנובעות דווקא מהמעטת הערך העצמי של קדושתנו הנצחית.
ספירת העומר הם ימי ההתנשאות למקומנו הטבעי, הבריא, השפוי, להכרה שאנו חלק אלוק ממעל.