מי מפחד מהשוויגער?

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

משום מה, כל מי ששאל אותי על מה אכתוב בס"ד השבוע ושמע את התשובה, על ה"שווער" הראשון – יתרו חותן משה, צחק. הקשר שבין החתן להורי אשתו ובין הכלה להורי בעלה, חייב בדיקה מקיפה. מה יש לשוויגער הזאת, שלמרות שהיא אשה כה נפלאה ומיוחדת, שכמעט כל הכלות בעולם נרתעות ממנה? מדוע כל הכלות חשות אי נעימות מאמא של הבעל שלהן? אין ספור בדיחות, חידודי לשון ואמרות כנף, נאמרו ונכתבו על השוויגער, למרות שמדובר בדרך כלל באשה מקסימה, שבנותיה אוהבות אותה בתור "אמא", אך אצל הכלה – היא תמיד תהיה "שוויגער". מדוע? מה רוצים ממנה, מאותה שוויגער עולמית?

רבי נחום דיאמנט שליט"א מסביר בספרו "זכו", את הבסיס לבעיה. לדבריו, החמות חושבת לעצמה בתת ההכרה שהאשה ולפעמים הצעירה והחדשה הזאת, שהגיעה אך זה מכבר לפתע פתאום, לוקחת את בנה, ולפעמים גם משנה אותו ואת הרגליו. הרב דיאמנט מצביע על כך שלעיתים האשה "החדשה" גם משנה, ממש, את אורח חייו של הבן – הבעל, למול עיניה הקמות והנדהמות של האמא, שהשקיעה 22 שנה בחינוכו והרגליו של בנה.

ברגע שזוג מתחתן, כותב הרב דיאמנט, מרחפת בחלל האוויר תחרות סמויה בין הכלה לחמותה, מי יזכה באהבתו ובהערצתו של הבן – הבעל. לאמא ישנה תחושה ש"גנבו" לה את הבן, אותו טיפחה שנים רבות. והכלה, מאידך, סוברת שבעלה "שייך" לה, והנה – יש גם את האמא… וכאן מתחילים הקונפליקטים, הבעיות והסיבוכים.

לא ננסה אפילו לפתור את השאלות, התחושות והדילמות הקשורות ליחסי חתן וחותן, כלה וחמותה.  רק נכתוב את עמדת ההלכה בעניין. מה דורשים מאיתנו בנוגע לחותן ולחמות שלנו?

כבוד גדול – אך לא כמו להורים

שאול המלך רודף בחורמה אחר דוד, ודוד משתמש במילים "אבי ראה גם ראה". שאול רוצה להורגו, לרוצחו נפש, אך דוד, חותנו של שאול, מכתיר את ה"שווער" שלו בתואר "אבי". מדברי דוד המלך, שקרא לחמיו בשם "אבי", פסק הטור להלכה שחייב אדם בכבוד חמיו. ואולם הב"ח מצטט את דברי מדרש "שוחר טוב", בו מצינו מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, האם המילים "אבי ראה" נאמרו על שאול, כסברת רבי יהודה, או על אבנר, כדברי רבנן.

הב"ח כותב, שגם הטור ידע את דברי המדרש, אך הטור סבר שלמרות שלא נפסק כרבי יהודה, שצריך לכבד את החותן כפי שמכבדים אבא, מכל מקום כולם, גם רבנן וגם רבי יהודה, סוברים שעלינו לכבד את חמינו כמו זקנים חשובים, בקימה ובהידור.

הגאון החיד"א, בספרו "ברכי יוסף", כותב שלמרות שהטור ידע שדעת חכמים הוא שהמילים "אבי ראה" נאמרו על אבנר ולא על שאול, אך הטור ידע גם מדרש אחר, מדרש המובא בפרשתנו פרשת יתרו. וכך נאמר במכילתא: "וישתחוו וישק לו" – איני יודע מי השתחווה למי או מי נשק למי. כשהוא אומר "וישאלו איש לרעהו" – מי הקרוי "איש"? זה משה!, הוי אומר לא השתחווה ולא נשק אלא משה לחמיו. מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו".

אז הנה לנו מקור נאמן, בו נאמר שעלינו לכבד את חמינו, אב האשה, לפחות כמו שאנו צריכים לכבד "זקנים חשובים". וכך פוסק ה"שולחן ערוך" (יו"ד רמ, כד): "חייב אדם לכבד חמיו". הש"ך מצטט במקום את דברי הב"ח, ש"חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים", ואילו ה"באר היטב" מצטט חלק נוסף מדברי הב"ח, שכתב שצריך לכבד במידה זו גם את חמותו, "וסמכו במקצת לכיבוד אב ואם". ה"ברכי יוסף" כותב שפשוט הוא שכשם שעל הבעל לכבד את הורי רעייתו, כך גם על אשתו מוטל לכבד את הוריו שלו, כיון שאיש ואשה שווים הם בחיוביהם, ו"יגדל חיוב האשה שהיא חייבת יותר בכבוד בעלה, וזהו כבודו".

אז מה למדנו עד כה? 1. שאת הורינו שלנו, שילדו אותנו, אנו צריכים לכבד הרבה יותר, ממצות כיבוד אב ואם, ואילו את חמינו וחמותנו אנו צריכים לכבדם. 2. כשם שאנו צריכים לכבד את ה"שווער" (=החותן), כך אנו צריכים לכבד את ה"שוויגער" (=החותנת). 3. על האשה מוטל לכבד יותר את הורי בעלה, מכפי שחייב הבעל לכבד את הורי רעייתו, מכיון שכבודם של הוריו הם כבודו שלו, ועל האשה לכבד את בעלה יותר ממה שהבעל חייב לכבד אותה.

לעומת פסק ההלכה הזה, ממנו נראה שחיוב כיבוד חמיו וחמותו הוא דין מדרבנן ולא חיוב מהתורה כמו כיבוד אב ואם, הרי שבעל ספר ה"חרדים" כותב שכיבודם הוא מצוה מהתורה, וכשם שצריכים לכבד את הורינו שלנו, כך עלינו לכבד את הורי בן או בת הזוג שלנו. לדבריו, מכיון שאיש ואשה שנישאו, נחשבים הם לגוף אחד, ליחידה אחת וללב אחד, לכן גם ההורים של שניהם נחשבים להורים של שניהם.

לפי ההלכה הפסוקה, על הבעל לכבד קודם כל את הוריו שלו, שהוא חיוב מן התורה, ולהעדיפם על פני כבודם של חמיו וחמותו. לפיכך כאשר ההורים משני הצדדים מזמינים אותנו לשבת (ולבני הזוג אין בעיות ביניהם של "שלום בית" ושלוות המשפחה, שזהו נושא שאינני נכנס אליו, כמובן…), על הבעל להעדיף את הזמנת הוריו שלו. ומה תעשה אשתו? אשתו הרי חייבת יותר בכבודו של בעלה, וכשכבוד בעלה מתנגש עם כבוד הוריה – עליה להעדיף את כבוד בעלה על פני כבוד הוריה, נקודה.

על שם סבא של אבא או סבא של אמא?

נולד בן בשעה טובה ומוצלחת, והנה – שוד ושבר, מתחילים המריבות. צד הבעל רוצה שיקראו לקטנצ'יק על שם סבא שלהם שנפטר ואילו צד האשה רוצה את השם דווקא על שם סבא שלהם שנפטר. מה עושים?

מנהג האשכנזים הוא שהשם של הילד הראשון שנולד, שייך לאם ואילו השם השני שייך לאב. בשו"ת כתר אפרים מסביר את המנהג בכך שהאשה עוזבת עם חתונתה את בית אביה ואמה ומתנתקת מחברותיה וסביבתה, ובכדי לשמר את הקשר בינה ובין הוריה – ניתנה לה האפשרות לבחור את שם ילדה הראשון. ב"אוצרות ירושלים" מוסבר שמכיון ואבי האשה מעניק מזונות ומחיה לבני הזוג בשנותיהם הראשונות, יותר מצד החתן, לכן מכירים טובה להורי האשה וקוראים לילד על שם משפחתם שלהם. לעומת זאת, נוהגים הספרדים שהשם הראשון שייך לצד הבעל ואילו השם השני שייך לאשה.

ומה קורה במקום שנוהגים לתת את השם לצד הבעל, והאשה מתעקשת לקרוא את שם בנה דווקא על שם אביה שלה? העיקרי הד"ט מביא בשם שו"ת שדה הארץ ש"אין ביד האדם לשנות, שיגיע מזה מיעוט כבוד לאביו". ואם היא מתעקשת, אזי מציע הוא לקרוא לילד בשני השמות, גם בשם אבי הבעל וגם בשם אבי האשה, אך שהשם הראשון של הילד יהיה על שם אביו ולא על שם חמיו.

העיקרי הד"ט מאריך בעניין ומצהיר בבירור שאין כל ספק שלמרות שהאדם צריך לכבד את ה"שווער" שלו, מכל מקום חייב הוא לכבד יותר את אביו. ובפרט שבמצוות מורא, חייב האדם לירא מאביו, אך לא מחמיו.

וכמובן, גם בנושא זה, שהוא לכאורה נושא הקשור להלכה וגם למנהג, צריך לעסוק בנחת רוח, בכפפות של משי ובהבנה, אהבה ואחווה, שלום ורעות. בספר "אוצר הברית" מביא המוהל הנודע ר' יוסלה וייסברג ז"ל בשם האדמו"ר מפשעוורסק, שאמר שהאדמו"ר רבי חונה מקאלשאיץ זצ"ל הביע התנגדות נמרצת לאברכים שבחרו לקרוא בשמות בניהם, מבלי לקבל אישור מפורש מנשותיהם, באומרו: "הנשים סובלות את חבלי הלידה, והבעל הולך לו ובוחר שמות"..

[וכן, לא תאמינו. בעבר התקשר אלי יהודי תלמיד חכם מבני ברק לדון ולשוחח בעניין זוג שהתלבטו ביניהם האם לקרוא לבתם בשם נעמה או נועה. הבעל רצה את השם נועה, ואילו האשה – את השם נעמה. החליטו בני הזוג להמתין עד לאחר שבת ולחשוב עוד ביניהם, להתייעץ ולהחליט. אך הבעל עלה לתורה בשבת וכשהגבאי הכריז ב"מי שברך" "ויקרא שמה בישראל", אמר הבעל… "נועה".  הבעל שב הביתה, וכשרעייתו כמעט התעלפה, הסביר הבעל ש"התבלבלתי"… אותו תלמיד חכם שאלני מהי דעת הגר"ח קנייבסקי על שמות אלו, נועה ונעמה, ומהי דעתו לגבי הוספת שם לאחר שהבעל "התבלבל" וקרא שם, מבלי שאשתו אישרה אותו…]

מנהג הספרדים הוא שקוראים לתינוק על שם הסבא, גם כשהסבא חי עדיין. למנהג הספרדים, כפי שכבר הזכרנו, קוראים לבן הראשון על שם האבא של הבעל ורק לבן השני קוראים על שם האבא של האשה. מנהג הספרדים יסודו בהררי קודשם, כפי שכתבו בעיקרי הד"ט ובבן איש חי (ח"ב שנה שניה שופטים) בשם המדרש, שאהרון הכהן קרא לבנו הראשון בשם נדב, על שם אבי אשתו שנקרא עמינדב, ואילו לבנו השני קרא אביהו, על שם אביו ("אבי- הוא"), ומסיבה זו הוא נענש ובניו נפטרו בחייו, רחמנא ליצלן. הרי לנו מקור ברור ונפלא מדברי חז"ל למנהג בני עדות המזרח, להעדיף את כבוד האבא בקריאת שם, על פני כבודו של החותן.

"אבי מורי" ו"מורי חמי"

בשו"ת שם משמעון נשאל מדוע אנו מכנים את אבא שלנו בשם "אבי מורי", ומקדימים את ה"אבי" לתואר "מורי", ואילו על ה"שווער" שלנו, שהוא לכאורה פחות חשוב מאבא שלנו, אנו מקדימים את תואר "מורי" לפני "חמי".

ה"שם משמעון", רבי שמעון פולק זצ"ל אבד"ק יעמערינג ובעלעניעש, מסביר שאדרבה, גם בכך אנו מכבדים את אבא שלנו יותר מהחותן שלנו. התואר "אב" הוא עצמו תואר חשוב, תואר של חשיבות ושררה, וכאשר אנו מקדימים לאבינו את התואר "אבי", כבר כיבדנו אותו בתואר של חשיבות, ולכן ניתן לכנותו בשם "מורי" רק בהמשך. אך "חמי" אינו שם תואר וחשיבות, ולכן, בכדי לכבד את ה"שווער" – אנו מקדימים לו את התואר "מורי" לפני שנקרא לו בשם "חמי"…

"ההורים של רעייתי מרגיזים אותי"

"ההורים של רעייתי מרגיזים אותי ומציקים לי. האם אני חייב לכבדם?", כך שאלני פעם מישהו.

"אכן", השבתי לו, "עליך לכבד את הורי אשתך, למרות שהם מאד מאד (מאד) מרגיזים אותך. כך כתבו הפוסקים, וראייתם היא מדוד המלך ע"ה, שקרא לשאול המלך בשם "אבי", למרות ששאול רדף אחריו בכדי להורגו. החותן שלך לא מתכוון להרוג אותך, וגם אם כן – היה עליך לכבדו כראוי!"…

בקובץ "מבקשי תורה" מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלמרות שאנו צריכים לנהוג בחמינו וחמותנו רק דיני "כבוד" ולא דיני "מורא", בכל זאת אסור לנו לקרוא להם בשמם הפרטי ולא לשבת על מקומם, מפני שיש בכך גם כבוד ולא רק מורא. בשו"ת יחוה דעת כותב הגר"ע יוסף זצ"ל: "חייב אדם לכבד את חמיו בקימה והידור, כשמגיע לתוך ארבע אמותיו, כמו שמכבד לזקנים חשובים".

רבינו ה"חפץ חיים" כותב דבר מעניין ונחוץ, לפיו אסור לספר לשון הרע על החותן והחותנת שלנו. כן, כן, לא להאמין, אך איסורי לשון הרע החמורים נכתבו בתורה גם על ה"שווער" וה"שוויגער" שלנו…

גם רבי שלמה איגר זצ"ל, בנו של רבי עקיבא איגר זצ"ל, כותב לבנו במכתב שעליו לכבד את חותנו וחותנתו מפני "שהזהירה תורה לכבדם". הוא ממליץ לבנו שאם וכאשר יתגלעו חילוקי דעות בינו לבין ה"שווער" וה"שוויגער" שלו, שינסה להביע את דעתו בעדינות ובצורה נינוחה, אך אם הם ימשיכו לעמוד על דעתם – שיוותר להם.

ההורים שלי או ההורים שלה?!

כאשר ההורים של הבעל דורשים שבני הזוג יבואו להתארח אצלם בשבת ואילו ההורים של האשה דורשים שיבואו הם דווקא אליהם, מה עושים?

מאמרנו עוסק בהיבטים ההלכתיים של הנושא ולא בשאלות שלום הבית העלולות להתעורר בעקבות ההתכתשות הזאת… גדולי העוסקים בתחום "שלום הבית" מורים בנחרצות שכבודה של האשה שלנו ו"שלום הבית" שלנו עדיפים על פני כבוד הורינו. אינני יודע מה הם מקורותיהם ההלכתיים, וכאשר תתפתח לה "מלחמת עולם", בה מעורבים הכלה והשוויגער – הבעל והשווער והאבא והאמא שלו ושלה וחוזר חלילה, כדאי שתשאלו מביני דבר בתחום יעוץ הנישואין. הם ינווטו אתכם בין הטיפות, באורך רוח ובנחת, עד להגעה המאושרת אל חוף המבטחים…

אנחנו, לעומת זאת, עוסקים כעת רק בשאלה ההלכתית הטהורה, "היבשה" העולה מתוך ספרי ההלכה. זאת ההלכה. ומה תעשו במציאות? תשאלו, תבררו ותוותרו זה לזה.

ההלכה קובעת שהורי הבעל קודמים. הבעל מחויב בכבוד הוריו שלו יותר מכבוד חמיו וחמותו, וגם אשתו חייבת בכבודו של בעלה. כך שמוטל עליהם לנסוע להורי הבעל. מנגד, מובא בהלכה שבחגים מסוימים, ובפרט בתקופה הראשונה שלאחר הנישואין, חייב הבעל ללכת ולהתארח בבית חמיו וחמותו.

החתן לומד והשווער והשוויגער עולים

אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מזהיר (ב"תנא דבי אליהו") בדברים חמורים ביותר נשים שאינן מכבדות את הורי בעליהן. ה"חרדים" כותב שעל האשה לכבד את חמיה וחמותה כאילו הם הוריה ושעל הבעל לכבד את הורי זוגתו כאילו הם הוריו שלו. השל"ה הקדוש כותב: "האשה תכבד את אביו ומשפחתו של בעלה, ואפילו הם בזויים".

גם הגאון מוילנא זי"ע באגרתו הנודעת כותב: "וגם באתי לבקש מאשתי שתכבד את אמי, כמו שכתוב בתורה, ובפרט לאלמנה שעוון פלילי מאד לצערה אפילו בתנועה קלה", ולבנו כותב הגר"א: "ותכבד לחמותך, ולחמותך הזקנה תכבד מאד!".

הזוהר הקדוש כותב שכאשר החתן עוסק בתורה הקדושה, עולים חותנו וחמותו בשמי שמים במדרגות רמות. ככל שהחתן עמל יותר בתורה – כך מתעלים הורי אשתו בשמים מעלה מעלה וזוכים להשגות גבוהות ולהצלה רבה.

ולסיום, אני מקדיש את המאמר הזה, אותו קראתם כעת, למורי חמי ולחמותי שיחיו. ומדוע עלי לכבדם, לרוממם ולהדרם? ראשית, בגלל שהם אנשים נהדרים, נפלאים ויקרים במאד מאד. ושנית, הם אלו האנשים הקרובים ביותר לעזרתי. הם האנשים שילדו, גידלו אותה וטיפחו אותה מיום הוולדה. הם קמו בלילה, חיפשו מוצצים בכל רחבי הבית, נתנו "אקמול" בכל שעה מהיממה, האכילו ורחצו, השקו וטיפחו, קנו בגדים וממתקים, לימדו וחינכו, שמעו והקשיבו, גערו ויישרו דרך, רצו לרופאי ילדים ועוד פעם רצו לבית מרקחת, הפסידו ימי עבודה, כלכלוה ופרנסוה שנים על גבי שנים.

קנו ועשו והתפללו ועמלו ויגעו וטרחו, וניגבו את הדמעות, וצחקו יחד ושילמו על אלפי דברים נחוצים יותר ונחוצים פחות (ונחוצים מאד פחות…), ושלחו למוסדות החינוך הטובים ביותר והסיעו ורכשו, וחיפשו חתן, ואחר כך גם שילמו ממון לדירה ולחתונה ולרהיטים ועזרו ועוזרים גם לגידול הנכדים ו… בקיצור, ה"שווער" וה"שוויגער" של כולנו, של כל קוראי המאמר הזה, הם, בעצם, אבא ואמא של בן/בת הזוג שלנו, הסבא והסבתא של ילדינו והסבא – רבא וסבתא – רבא של נכדינו. אז לא מגיע להם לפחות קצת כבוד?!…

(יתד נאמן)