אמי מורתי ע"ה מצד אמה היא נינתו של הגאון רבי אברהם אביש ורשנר זצ"ל, אב"ד דק"ק זערקאָוֶוא, מחשובי תלמידי גאון הגאונים רבי עקיבא איגר זצ"ל. כידוע אודותיו כתב רבו במכתבו: "רבי אברהם אביש למד אצלי כמה שנים בשקידה גדולה והצליח ועשה פרי, מילא כריסו בש"ס ופוסקים, ונחשב אצלי לבן ממש".
הוא ערך חיבור נפלא על התורה בשם 'נחלת יעקב', מחידושי תורת זקנו המגיד מִשֶעפְּס, הגאון רבי יעקב זצ"ל, אודות החיבור כתב רבי עקיבא איגר: "אם כי איגדר אצלי כעת בלי תֵּת הסכמה כלל, אך ראיתי איזה דפים והיה מתוק לפי מדבש, ולא יכולתי להתאפק מלהסכים להדפיס החיבור".
בספר נפלא זה, מצאתי הערה גדולה על לשון הפסוק השני בפרשה:
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".
לכאורה יש כאן שתי לשונות הסותרות זו לזו; כי הרי דיבור היא לשון קשה, דברים הקשין כגידין, ואילו אמירה היא לשון רכה, דברים נעימים. כך פירש רש"י בפרשת יתרו (שמות יט, ג). אם כן, כיצד יתכן ששתי הלשונות משמשות במשפט אחד? ממה נפשך, אם יש כאן צורך בלשון קשה, היה לתורה לכתוב רק 'דבר', ואם יש עניין בלשון רכה היה לה לכתוב רק 'ואמרת'?
מסביר המגיד מִשֶעפְּס את הענין על פי משל:
מעשה במלך רב חסד שהוציא פקודה, כי כל בעלי החנויות חייבים לסגור את חנותם למשך השנה הקרובה. גזירתו הקשה של המלך הכניסה את כולם לעצב, לחץ וחרדה. הן חנותם היתה כל מחייתם, ומהיכן חפץ המלך שיתפרנסו. אך ישנם כאלו שהשכילו להבין כי לא יתכן שכוונתו המלך להרע להם, וככל הנראה טמונה כאן סיבה שאינה ידועה להם, שבגללה ציוה המלך את אשר פקד.
למחרת עבר כרוז במדינה, כי המלך מזמין לארמונו את כל בעלי החנויות שצייתו אמש לפקודתו, לבוא וליטול שכרם. כשבאו העניק המלך לכל אחד מהם את סכום הרווח השנתי שהיו אמורים להרויח במשך השנה הקרובה, כאות מחוה והוקרה על שגילו אמש אמונים למלך ושמרו את פקודתו.
נקל לשער את גודל אושרם ושמחתם הגדולה של בעלי החנויות. אפשרות כזו הם כלל לא העלו בדעתם; גם לנפוש במשך השנה וגם להתפרנס בכבוד.
הנמשל, אמר המגיד מִשֶעפְּס, היא מצות השמיטה. בתחילתה זה בוודאי נסיון קשה ביותר, ודרושים כוחות נפש עצומים של אמונה ובטחון בשביל לקיימה בשלות נפש ובשמחה. כך היא המחשבה הטבעית של האדם בתחילת השנה – "מה נאכל? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו". אולם כאשר רואים את רוב הברכות שמרעיפה התורה על מי שישמע לצו המלך ויקיים את מצוותו מבלי לדאוג דאגת המחר, ועד כמה לא יפסיד מכך שקיים את הציווי בהידור ובשלימות, נעשית המצוה קלה בעיניו.
לאור זאת מובן היטב לשון הפסוק; בתחילה ביקש הקדוש ברוך הוא ממשה רבינו להודיע להם כי בשנה השביעית תהיה שנת שבתון, ואכן עם ישראל קיבלו זאת כפקודה קשה, ולכן כתוב 'דבר'. כי בתחילה היה זה בלשון קשה של ציווי, שאמר להם משה כי מוכרחים הם לקיים המצוה, כי עבדי השם הם וכך רצונו יתברך, למרות הקושי הגדול הכרוך בזה. אבל מיד אחר כך גילה להם את שכרם 'וציויתי את ברכתי', ואז מדיבור קשה של ציווי נהפך הענין לאמירה רכה.
ובזה, נבין גם כן את עניינו של המלך, מלכו של עולם, בכך שציוה אותנו על מצות השמיטה. כי מצוה זו נועדה בשביל להחדיר בלבנו אמונה ובטחון בבורא עולם, לדעת כי יש אדון לארץ, שהוא הזן ומפרנס אותו, הכל תלוי בו ובהשגחתו בלבד. אז למרות שבסופו של דבר לא יפסיד את פרנסתו מהשבתת הארץ ותהיה לו ברכה משמים, מכל מקום בצורה הזאת הוא מוכיח נאמנות ומגלה בטחון אמיתי בהשם יתברך.
כידוע, בקיץ תרפ"ח נסע בעל ה'ברכת שמואל', מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, למסע גיוס כספים באמריקה, עבור ישיבתו ישיבת קמניץ בליטא, שנקלעה למצב כלכלי קשה. מכורח הנסיבות השתהה שם רבי ברוך בער למעלה משנה וחצי, וניצל את ההזדמנות כדי להפיח בה רוח של אמונה ויהדות ולחזק את שמירת התורה והמצוות.
היהודים התמודדו באותה תקופה עם נסיון קשה בשמירת השבת. אדם שהצהיר שאינו עובד בשבת אפסו סיכוייו למצוא מקום עבודה. גם בעל החנויות התקשו לסגור את חנותם בשבת, מכיון שהתושבים הגויים ערכו את קניותיהם בעיקר בשבת, שנחשב אצלם כיום בילוי, ומרבית הרווחים נכנסו בו ביום.
רבי ברוך בער היה מקהיל קהילות ברבים ומדבר ומזרז על חשיבות השבת ורוממותה, ועל גודל השכר שמצפה לאלו השומרים אותה כראוי למרות הקשיים והנסיונות ולפום צערא אגרא. דבריו נשאו פרי, ובמקומות רבים החלו בעלי החנויות לסגור את שעריהם בשבת.
מסופר, כי באחת השבתות עבר סמוך לחנות יהודית הנעולה על מנעול ובריח, ורצה לחזק את בעל החנות, לטעת בו רגשות אושר וזכיה על החלטתו האמיצה. מה עשה? ניגש למנעול, נישקו בחיבה, ואמר בהתפעלות:
"הא! מנעול זה מכריז כי שבת היום! מנעול זה מכריז כי השם הוא האלוקים ואנחנו עם ישראל עבדיו השומרים את תורתו ומקיימים את מצוותיו!".
[הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל סיפר להגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל את הסיפור בנוסח מעט שונה אך עיקרו שווה; רבי ברוך בער אמר לבעל החנות שסגר בשבת כך: "כשתסגור את החנות שים אוזנך על המנעול ותשמע איך שהוא אומר השם הוא האלוקים!"].
עובדה מופלאה זו, מעניקה לנו הסבר מצויין למקרה אחר, שאירע שנים רבות לאחר מכן:
כידוע, מיום שעלה מרן ה'חזון איש' זצ"ל לארץ ישראל, הוא השקיע כוחות מרובים להעמיד את המצוות התלויות בארץ על תילן, ופעל גדולות ונצורות כדי שישמרו את מצות השמיטה ככל הידוריה ודקדוקיה. בין שלל פעולותיו היה נוסע למקומות מרוחקים בארץ כדי לחזק את ידי החקלאים גיבורי הכח שומרי שביעית.
אחד מגדולי הדור המליץ ברבות הימים: "אלמלא ה'חזון איש' נשתכחה תורת המצוות התלויות בארץ בכלל ותורת השביעית בפרט".
בשנת תש"ה הדרים ה'חזון איש' לקיבוץ 'חפץ חיים', שם היו מספר חקלאים שהקפידו על מצות שמיטה, והוא ראה צורך לחזק את רוחם. לנסיעה זו הצטרף גם מרן הרב מפוניבז' זצ"ל.
כאשר עמדו גדולי ישראל מול השדות הגדולות המושבתות, רחב ליבם משמחת המצוה, וחיוך רחב הוצק בשפתותיהם. ה'חזון איש' הביט על העץ ואמר בהתרגשות: "הא! א גוטען שבת בוימעאלע!" ["שבת שלום לך עץ!"], ואילו הרב מפוניבז' גחן על הקרקע ונשקה בחום ואהבה: "הא! א גוטען שבת אראד!". ["שבת שלום לך אדמה!"].
במושכל ראשון היה ניתן להסביר כי עשו כן מחמת חביבות המצוה. אך יתכן לפי הסברו של רבי ברוך בער – שטען כי המנעול עצמו מכריז שבת – כי גדולי ישראל ראו באדמה המושבתת כמי שזועקת קבל עם ועולם אמונה בבורא עולם! האדמה עצמה מכריזה מאליה כי האדמה שייכת לו יתברך!
בשנת השמיטה האדמה מכריזה בקול גדול, כי גם מערכת פרנסתו הרגילה של האדם הנראית בעיני בשר כי היא תלויה בהשתדלות, אין זה אלא מתנת שמים. יש בעלים לבריאה והוא הקובע את רמת ההצלחה של האדמה.
האדמה מכריזה כי השם הוא האלוקים ואנחנו עבדיו!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')