הרב יהושע לייבזון
בשבוע זה, כשאנו קוראים בפרשת השבוע על 'והגדת לבנך', חשבתי שאין ראוי יותר מלכתוב על רבינו בעל 'שבט הלוי', הגר"ש ואזנר זצוק"ל. מרן בעל 'שבט הלוי' העמיד מאות תלמידים, מורי הוראה בישראל, במשך השנים. רובם הגדול הם 'תלמידי-תלמידים' שנעשו במרוצת השנים מרביצי תורה ויושבי על מדין, ראשי ישיבות, רבנים ומו"צים המכהנים בקהילות הקודש.
הלכתי לחפש קצת בארכיונים וספרים, ומצאתי ראיון מרתק שהרב טוביה פריינד ראיין את אחד מהתלמידים, שזכה לקירבה וחיבה מיוחדת, להקשיב ולפלפל עמו בדברי תורתו.
הריאיון נערך לפני יותר מ-5 שנים, אבל הוא מרתק גם היום.
והנה הוא לפניכם:
אחד המיוחדים שבהם, הוא הגאון החסיד הנודע רבי שמואל דוד גרוס שליט"א, רב חסידי גור באשדוד, שזכה לקרבה וחיבה מיוחדת מרבינו. שנים רבות היה ושהה בקרבתו, הקשיב ופלפל עמו בדברי תורתו. במיוחד בימים ששימש על ידו בהוראה, טרם עלה לכהן פאר ברבנות אשדוד, האיר לו רבינו פנים. ידועים ביטויי החיבה והאהבה שהשמיע והרעיף רבינו לא אחת על תלמידו הנאמן: "מיר האבן אים אויף מיין הארץ"… 'יש לי אותו על לבי'…
שנים רבות היה הגרש"ד גרוס שליט"א בקשר תמידי עם רבו שלימדו הוראה. בכל השנים שאל מפיו ובכתב שאלות בכל מכמני הוראה והלכה, בהן חמורות שבחמורות שנתעוררו בתקופת רבנותו כרב הקריות באשדוד. רבינו היה עונה לו תשובות נהירות ובהירות. תשובות אלו חרט הרב שליט"א בעט זהב על גליונות, והם עמדו ללימוד רעיון בפסיקה ההלכתית. ב'נועם שיח' מיוחד עמו, ביקשנו לעיין בתשובות אלו שרשם, מה אורו עינינו באוצר הבלום הנמצא תחת ידיו, מסודר וממוספר להפליא.
כשביקשנו מהגאון רבי שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א, לספר על הימים הנעלים במחיצת רבינו, נענה ואמר: "איננו מסוגלים לשכוח את השעות הנפלאות, שזכינו להתבשם במחיצתו של הרב זצוק"ל בשנים שעברו. אלו היו שנים מופלאות, בהן זכינו לקרבה מיוחדת כמו אב ובן. לא אגזים כי בהלכה והוראה הוא בשבילנו כאבא. הביטוי החי של אהבה עמוקה זו, כמו הייתי יכול למששו בידיים, בהתייחסות האבהית שהיה מתייחס אלי מרן רבינו זצוק"ל".
מתי החל הקשר המיוחד?
"זה היה לאחר נישואי, התגוררתי בבני ברק בסמוך למעון ביתו של מרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל. תל תלפיות שהיו פונים שם בכל דבר וענין. הייתי בא רבות לביתו, והוא פתר לי את כל השאלות. זה היה טרם פתח את בתי ההוראה, שהיה עונה בביתו. היו לו שעות של 'קבלת־קהל', בהיות כי לצד היותו רב ומורה הוראה, היה עיסוקו הרוחני גם כ'ראש ישיבה' גדולה. אך גם שלא בזמן קבלת קהל, היה משיב לשואליו בדבר ה' זו הלכה בכל עת ועונה. מאז זכיתי להתקרב אליו.
"זכורני שבתקופה הראשונה, לא ידעתי עדיין על שעות 'קבלת קהל', הגעתי ודפקתי על דלת ביתו, רבינו ניגש ופתח, הזמין אותי פנימה, תוך שעונה לי בלחש כי אדע לשאול גם בזמני 'קבלת קהל', ופנה לענות לי על שאלתי. כלל לא הרגשתי שבא להעיר על השעה בה הגעתי. אלא שאדע, כי יש לי עוד זמנים שאוכל להגיע".
גאון ההלכה וגאון הענוה
"בתקופות הראשונות הייתי מתקשר אליו לטלפון, הצעתי את השאלות, רבינו הקשיב ושמע וענה מיד את התשובות. היו פעמים שביקש קודם לדעת איך אני פסקתי, ולאחר מכן היה מפטיר בענוותנותו: 'אם ככה פסקת אני מצטרף'… לא אוכל לתאר את הענוה הגדולה. 'הוא מצטרף לפסק שלי'… זה הרי לא יאומן! 'פוסק הדור' מצטרף אלי? אבל זה היה רבינו, גאון ההוראה וגאון הענוה, בכל החמימות אבל בכזו פשטות".
ממשיך הגרש"ד שליט"א בנועמו ואומר: "הלימוד בהוראה מרבינו, היה גם ממידותיו הנאצלות. סבלנותו ומאור הפנים שקיבל את כל אדם. השואלים ב'זכרון מאיר' רבים יותר מכל מקום אחר. כולם ידעו כי מדובר בגאון ו'פוסק' ענק. חסידים ואנשי מעשה אשר השו"ע ונושאי כליו נר לרגליהם, בני תורה, ושאר 'עמך', בהם 'בעלי־בתים' שהקפידו על קלה כבחמורה, באו ושאלו שאלת חכם על כל צעד ושעל בחיים.
"לא אשכח פעם בשהותי אצלו, נכנס אחד והחל להטריד את רבינו בשאלות שונות ומשונות, אך רבינו ענה לו על כל שאלה ושאלה בנועם ובסבר פנים יפות. הלה לא נתן מנוח ושוב הקשה ושאל, אבל רבינו לאחר כל שאלה היה אומר לו: 'א גוטן טאג'. 'יום טוב'. אך הוא שוב, וכל פעם לאחר עניית התשובה: 'א גוטן טאג'… הענין של בין אדם לחבירו היה כל כך רגיש אצלו. הוא לא צחק מאיש על שאלה תמוהה או שאלה מוזרה. הוא נזהר ושמר לבל ייראה חלילה זלזול, באדם השואל הניצב מולו. אלו היו מידות נשגבות מלבד גאונותו המפליאה, שידע לנווט את התשובות לפי הנצבים מולו".
"את זה ראינו במו עינינו, היאך כיבד את כל אדם. היתה לו רגישות מיוחדת כלפי הזולת. לא יאומן היאך נזהר ושמר את עצמו שלא לפגוע באף אחד ולו במשהו. הנוהג היה, אלו שהיו באים לעשות אצלו שימוש בהוראה, שלא היו יושבים באותו חדר עמו, שלא כפי הנהוג היום שהתלמיד המשמש בהוראה יושב יחד עם הרב ומעיין יחד עמו בשאלה.
"רבינו הגר"ש ואזנר זצוק"ל, מתוך הרגישות שהיתה לו כלפי השואלים, היה מושיב את התלמיד במרפסת מקורה סמוך לחדר בו קיבל את הפונים, היה מקבל את השואל ביחידות, לאחר ששמע וראה את השאלה, קם, יצא אל התלמיד במרפסת להציע בפניו את השאלה, ולשמוע מה תהיה תשובתו, ולאחר מכן היה פוסק הוא. הוא לא הסכים שהתלמיד ישב עמו באותו חדר, בשעה שהשואל מציע בפניו את השאלה, מפני הרגישות, שמא הלה יתבייש. לא היה מושג שיושבים בשעת ההוראה בבת אחת!".
מתי זכה הרב לעשות שימוש אצל מרן הרב ואזנר?
"כעשר שנים לאחר נישואי עשיתי אצלו שימוש. זה היה בשנת תשל"ח, שנה טרם באתי לאשדוד. וזו היתה שנה אחרונה שעשו אצלו שימוש. אני הייתי מהאחרונים שזכו לעשות אצלו שימוש בהוראה. לאחר מכן בשנת תש"מ, לאחר שעבר את האירוע הלבבי, פתח את בתי ההוראה ושם ענו בהוראה הרבנים הגאונים רבי משה שאול קליין שליט"א ורבי יעקב מאיר שטרן שליט"א.
"בשנים אלו נתרבו השואלים, ולא היה יכול לשאת את הכל לבדו. בתקופה ששימשתי אצלו בהוראה נדהמתי לראות כי באו לשאול אצלו כל החוגים והעדות ממש: ספרדים כאשכנזים, חסידים ויוצאי ליטא, יוצאי הונגריה ואשכנז או אמריקה וצרפת – גם בטלפון ובכתב. ורבינו אינו משאיר אף שואל בלא תשובה, מסביר פנים תמיד לכל דורש ומבקש, משיב בע"פ ועונה לפונים אליו, ראו את הגיוון הרב שבקהל מעריציו".
תשובה ללמד זכות על ישראל
כמי שהיה שואל את רבינו שאלות רבות, האם ניתן להגדיר את דרך פסיקתו 'מחמיר' או 'מקל'? כי יש דברים בהם החמיר רבינו מאד, מאידך מצאנו גם קולות שונות בדרכי פסיקתו.
עונה הגאון רבי שמואל דוד שליט"א: "לא ניתן כלל להגדיר את דרכי פסיקתו של רבינו 'מחמיר'. אדרבה, בשעתו, לפני שלושים או ארבעים שנה, היו שאמרו כי הוא אפילו 'מקל'. למרות כי כל אלו גם המגדירים את עצמם כ'מחמירים' היו באים לשאול אצלו שאלות. הוא היה מגדולי מורי ההוראה בבני ברק. היו דברים שרבינו החמיר בהם מאד. כמו בענייני צניעות. לדוגמא התשובה הראשונה שלו ב'שבט הלוי' הינה בענייני מלבושי הנשים. הוא לא היה מוכן להתפשר על כך.
"אם הזכרנו את הדבר, זכורני, כי פעם התקיים כנס על חיזוק ענייני הצניעות בעיר אשדוד. הזמינו את רבנו, והוא עשה מאמץ מיוחד להשתתף בו. הוא לא הרגיש טוב באותו יום, והגיע במסירות, ואף ביקש לנוח שעה קלה אצל נכדו המתגורר באשדוד, עקב חולשתו, אך הוא לא ויתר, והשמיע דיבורים נוראים על יסוד וחיזוק ענייני הצניעות, שזהו הדבר הראשון בבית יהודי, כל הקלקול וההרס בא מכך. וזה דוקא היה בענייני הלכה ולא רק בהשקפה. היו לו עיני בדולח לראות עשרות צעדים קדימה!".
אבל ידוע כי רבינו למשל החמיר מאד בהלכות אבלות רח"ל.
"ברור כי לרבינו היו גם חומרות. למשל היה מחמיר מאד בלימוד נגינה משום אבלות על החורבן. בכלל היתה לו לרבינו רגישות גדולה בענין זה. אמרנו כי טבע זה טבוע בו מילדותו. ידוע הסיפור המפורסם עם בית האופרה בוינה, שביקשו מאמו שתבוא לשיר שם והציעו לה ממון רב, ובהתנגדותה זכתה לברכת גדולי עולם, שתזכה לבן שקולו יישמע בכל העולם. חשבנו כי דווקא בזה מצאנו שרבינו החמיר מאד, בענייני צניעות כמו שאמרנו, וענייני נגינה. אבל זאת היה ידוע שלרבינו היה כח דהיתרא".
אולי אמרו שכח דהיתרא קיבל מדרכי פסיקתו של הטעפליקער־רב, שידוע כי היה לו כח דהיתרא?
"לא. דוקא שמעתי שפעם שאלוהו מאין כוח דהיתרא שלו, האם הוא ממה שקיבל ממורו הגאון מטעפליק, שידוע כי שימש אצלו בהוראה, שלל רבינו את הדבר, ואמר כי כך יש לו מניסיונו, וממה שקיבל משאר רבותינו".
מציין הגרש"ד שליט"א: "הנני זוכר שפעם שאלתי אותו שאלה ששואל אחד שאל אותי, והקלתי. והיתה לי קצת נקיפת מצפון על כך שהקלתי, אך רבינו הצדיק את הפסק שהקלתי. אמרתי לרבינו שהרגיע אותי בזה, אמר לי: 'אזוי האב איך ליב'… – 'כך הנני אוהב'… הוא לא אהב את החששות שעלו לאחר פסיקת הפסק, אלא בכל מה שפסק היה עומד איתן אחר פסקו".
"היו דברים שרבינו פסק להקל בדווקא, וחיפש דרכים ללמד זכות על ישראל.
"ידוע הסיפור המופלא שהיה בין כ"ק מרן אדמו"ר ה'חלקת יהושע' מביאלא זצוק"ל, עם הגאון בעל ה'מנחת יצחק' זצוק"ל: היה זה בקיץ שנת תשל"ד, אז יצאו עוררין על בתים של תפילין הנעשים בארץ ישראל, שמצאו ברוב התפילין הנעשים מעור בהמה גסה, שיש פגמים בריבוע התיתורא, והפגמים והסדקים ממולאים ומושלמים ע"י טיח ודבק שאינו ממין העור, והם פסולים. בין המערערים היה גם אחד ומיוחד מבין גדולי הדור, שאף כתב בתשובה לאסור.
"לאחר ימים נוראים שנת תשל"ה, קרא לפתע האדמו"ר ה'חלקת יהושע' זצוק"ל מביאלא למקורבו הרה"ח רבי ישראל הלוי רוזנצוויג זצ"ל, שהיה סופר סת"ם ידוע בירושלים, וביקש הימנו שיעלה נא לביתו של הגר"י ווייס בעל ה'מנחת יצחק', ויאמר לו בשמו כי התשובה שנכתבה להחמיר לפסול התפילין, גרמה לקטרוג גדול בשמים, שכן דורות רבים עשו בתים כאלו. ואלו שפוסקים שמי שמניח תפילין אלו הרי הוא בבחינת קרקפתא דלא מנח תפילין, גרמו לסערה גדולה בשמים, שכן יש נשמות שכל ימיהם הניחו רק תפילין כאלו, ולפתע אומרים עליהם שמעולם לא הניחו תפילין. 'לכן אבקש ממנו שישוב ויעיין ויחפש צד להתיר בתי תפילין אלו'.
"כשמסר רבי ישראל רוזנצוויג להגאון בעל ה'מנחת יצחק' את דברי הרבי מביאלא, השיב לו שאכן יש צד להתיר, ויש נידון בימים אלו למצוא צדדים להתיר. כשחזר רבי ישראל אל הרבי מביאלא, שלחו שנית אל ה'מנחת יצחק', לבקשו למהר ולהעלות ההיתר על הכתב. לאחר מספר שבועות שלחו שוב לברר אם התשובה מוכנה לדפוס. הגר"י וייס השיבו שאכן סיים בימים אלו להעלות התשובה על הכתב להיתר, אולם אינו יכול להדפיס תשובה בודדת, וכשיוציא לאור כרך נוסף מספריו 'מנחת יצחק', יציב את התשובה בראש הספר ויקבענו ל'סימן א'. כשחזר רבי ישראל והשיב את הדברים לרבי מביאלא, אמר לו: 'אמור להרב ווייס שמבקש הוא מאד שיתן לו העתקה מהתשובה, ושיתן לו רשות להדפיסה כבר כעת, שכן רק ע"י כך יומתק הקטרוג!'…
"כששמע הגאון בעל ה'מנחת יצחק' את בקשת הרבי מביאלא, מסר לו מיד העתק מהתשובה, וכשהביאה לרבי מביאלא שלח מיד את התשובה להרה"ח רבי צבי מושקוביטש ז"ל, העורך והמו"ל של הקובץ התורני 'אוצרות ירושלים', וצירף לתשובה סכום כסף נכבד, עלות דמי הדפסה, וביקש למהר להוציא לאור את הקובץ יחד עם התשובה הזאת. כשיצא לאור הקונטרס ובראשו התשובה, אמר הרבי מביאלא לרבי ישראל שיעלה אל רבינו ויאמר לו שזכה ופסקיו מקובלים בשמים!".
ממשיך הרב גרוס שליט"א: "זה היה הסיפור עם הגאון בעל ה'מנחת יצחק'. אבל החלק שני של הסיפור הוא, כי גם רבינו בעל ה'שבט הלוי' התאמץ מאד למצוא צדדים להתיר בתי תפילין אלו, תוך שמבקש בכל מאודו ללמד זכות על ישראל. רבינו כותב בספרו: 'הרעישו כמה תלמידי חכמים בענין שנמצא ברוב תפילין הנעשים מעור בהמה גסה, שיש פגמים בריבוע התיתורא, והפגם ההוא או הסדקים, נתמלאו ונשלחו ע"י טיח ודבק שאינו ממין עור… נתיישבתי דאיכא הרבה צדדים ללמד זכות על ישראל…'. רבינו בהמשך דבריו הביא שם ראיה מופלאה שמכך יוצא להיתר. לאחר מכן שאלתיו על ראיה חזקה זו, שמכבר יוצא להתיר את בתי תפילין אלו, היאך נפל ברעיונו דבר זה. ענה לי: 'כך רצה הקב"ה'… ושיבח שנית".
הידיעה כי עומדים במחיצת ענק
שאלנו את הרב: האם באותן שנים לפני שלושים וחמש שנה, בהן זכיתם לקרבה המיוחדת, ידעו כבר כי הוא יהיה 'פוסק הדור'?
"ידענו על גדלותו. אספר, כי בילדותי למדתי בת"ת 'יסודי התורה' בתל־אביב. המחנך והמלמד שלי היה הגאון הישיש רבי משה טורק זצ"ל, ממנו קניתי רבות. הוא היה בבחינת 'ספי ליה כתורא'. הוא מילא את התלמידים בידיעות התורה, והיה מאד מקורב למרן הגאון בעל ה'חזון איש', ממנו קיבל הרבה מדרכי החינוך.
"עכ"פ, הוא התגורר בשכנות לרבינו, גאב"ד 'זכרון מאיר' קרוב לשישים שנה ויותר. הוא עוד הכיר את רבינו בבחרותו בוינה, לפני שהתחתן עם בת הרב גלבר. אימו התגוררה בוינה, וביקר רבות בצעירותו בוינה. הוא סיפר לנו כבר אז, על ההתמדה הגדולה שלו שהיתה באופן מפליא. הבחור רבי שמואל ואזנר היה יושב ולומד ברציפות וביגיעה ימים רצופים. עמל התורה שלו היה נודע לכל. הוא סיפר כי הרב ואזנר בבחרותו, באחד הצומות התיישב ללמוד בשקידה בבית הכנסת, מאחרי התפילה בבוקר עד הערב ברציפות, עת באו בעלי בתים למעריב, שאלו לו: "כבר מתפללים מעריב". הוא חזר לאכסניה לאכול משהו, אחר יום שלם של לימוד בצום, אך לא מצא מלבד 2 תמרים בודדים, אותם אכל ושב לבית הכנסת ללמוד".
"לאחר מכן התגורר רבי משה זצ"ל בפרשבורג. גם שם המשיך להכיר את רבינו לאחר נישואיו, בהיותו אצל השווער שלו רבי מרדכי גלבר, שהיה נגיד נכבד ומפורסם. כולם היו בטוחים כי יקח חתן לבתו בחור ממשפחה מיוחסת מגדולי הרבנים ואו העשירים, והנה הוא לקח את החתן רבי שמואל הלוי ואזנר, שהיה ממשפחה פשוטה. אך זאת ידעו כולם, כי הבחור אינו יודע מאומה מלבד לימוד התורה, ואז כולם הכירו והבינו כי בחר בו בגלל תורתו, רק בגלל שהוא תלמיד חכם, והיה זה לכבוד התורה בעיר.
"פעם שאלו את רבינו, כיצד מספיק כל כך הרבה, גם לכתוב תשובות בהלכה, גם להכין שיעורים ולהרביץ תורה לתלמידים, וגם לפסוק הלכות כל יום, והשיב שמקפיד מאד על שני דברים: א. להיות מאד מסודר – כאשר החליט שבשעה זו הינו עוסק בנושא מסויים, בהגיע השעה היעודה הינו עוזב את העט בנושא הקודם, ומתנתק מהנושא בו היה עסוק קודם ופונה לנושא השני. ב. הרגיל את עצמו ל'ריכוז', כאשר היה מתרכז בענין אחד, אינו מתעניין כלל בענין השני. כל השנים היה מאד זהיר על הסדרים שלו, הוא קם מוקדם והלך לישון מוקדם, וחס על כוחותיו ובריאותו. בשעה 10 בלילה כבר לא יכלו להתקשר אליו".
הרב רשם בגיליונותיו גם תשובות שקיבל מרבינו בטלפון?
"השתדלתי לרשום את הכל, מיד עם שמיעת הדברים".
הרי כל תשובה הינה פנינה מיוחדת. אבל איזו שיחה עם רבינו חקוקה אצל הרב באופן מיוחד?
"יש הרבה כאלו, שהנני משתדל לשומרם חקוקים במוחי וליבי. אבל לא אשכח את השיחה המיוחדת שהתקשרתי בערב יום הכיפורים, לאחל לרבינו 'גמר חתימה טובה', וביקשתי שגם הוא יברך אותי בברכה הזו, אז החל רבינו לבכות בטלפון, התבטא ואמר לי: 'איך האב דיר האפן הארץ'… הדבר מאד ריגש אותי, וקול זה עדין מהדהד באוזני"…
(מתוך 'המודיע' אייר תשע"ה)