"וספרתם לכם ממחרת השבת" (כג טו)
ימים אלו שבין פסח לעצרת, הם זמן להתבונן בדרכי המידות, שהרי תלמידי רבי עקיבא מתו בימים אלו, על שלא נהגו כבוד זה בזה. לכן קבעו רבותינו ללמוד בימים אלו מסכת אבות, שכולה דברי מוסר והנהגות ראויות. כל כך למה? – כי הרי 'דרך ארץ קדמה לתורה', בלי דרך ארץ, לא יכול האדם לזכות לתורה, ו'דרך ארץ' משמעותה הנהגות ראויות בין אדם לחברו.
עיקר לימוד המוסר המוטל על האדם, הוא לפתח את הרגישות כלפי הזולת. אותה רגישות יכולה להביא אותו להתעלות במידות טובות. על ידי לימוד המוסר אפשר לזכות לכך.
יש בני אדם שבאופן טבעי זוכים לרגישות כלפי הזולת, אבל אם הם לא יפתחו את התכונה הזאת כראוי, עלולים הם להפנותה למישור הלא נכון, ולפתח רגישות כלפי עצמם. התוצאה יכולה להביאם לידי דכאון, כאשר כל הזמן הם יחושו פגועים מאחרים, במחשבה שפלוני לא כיבדם כראוי, או שלא התייחס אליהם כמו שצריך. זו אינה רגישות חיובית. אומלל האדם שכל העת מתעסק ברגישות כלפי עצמו.
הקב"ה נתן לאדם תכונה זו, כדי שיפתח אותה כלפי הזולת. לחוש את השני, לכבד אותו, וחלילה לא לפגוע בו. אם יחוש האדם את זולתו – יזכה למדות תרומיות.
ואהבת לרעך כמוך – כיצד יגיע לאהוב חברו כגופו?
לכאורה לא מובן, כיצד מצווה התורה שאדם יאהב את חברו כמו שאוהב את עצמו? האם זה יתכן?
המפרשים מסבירים זאת במשל: אדם שנגש לחתוך סלט, ובטעות במקום לחתוך את המלפפון – פגע בידו השנייה, ועשה בה חתך עמוק. וכי יעלה על הדעת שהיד שנחתכה תכעס על היד שחתכה, ותכה בה בפטיש?…
ודאי שלא, כיון שהם גוף אחד, ולא שייך להזיק זה לזה.
זהו המשל, והנמשל: עם ישראל כולו גוף אחד. לכן צריך האדם לחשוב שמה שעושה לו חברו אינו אלא לטובה, ולא ישנא אותו על כך.
יהודי אחד עמד לטוס לארץ מארצות הברית. לפני עלותו למטוס הסתובב מעט בחנויות וחיפש מתנות. תוך כדי שעבר עם התיקים שלו, נתקל בלי כוונה במדף, ומאפרה עשויה מזכוכית נפלה ארצה והתנפצה.
למשמע קול הנפץ הזדעק המנהל, שהיה סדיסט, פשיסט ושונא ישראל. "מה זה?".
כשראה את אחד העובדים מתכופף להרים את השברים עצר אותו: "לא להרים! מי ששבר את זה ירים!".
היהודי התכופף והרים את השברים. המנהל פנה אל הפקידה, והורה לה שתעשה חשבון מדויק, ועד שהוא לא ישלם את עלות המוצר הזה במלואו – שלא יזוז מן החנות.
אחת הקונות הלא יהודיות לא יכולה הייתה לשאת את ההשפלה, וניסתה להתערב כשהיא גוערת במנהל: "התבייש לך! מה זה צריך להיות? כולם יודעים שבחנות של מתנות קורה שמשהו נשבר! מה פשר היחס הזה?".
"את מדברת שטויות!" – החזיר לה – "כל הכסף של העולם נמצא אצל היהודים. יש להם חברה כללית בכל העולם כולו, וכל אחד נותן לחברו… אלו היהודים!"…
היהודי עמד שם, וגרד מכיסיו דולר אחרי דולר. בדרך כלל, מי שעומד לטוס לא משאיר אצלו דולרים… הוא הצליח להגיע לשבעה דולר בלבד, והמטוס עומד להמריא בעוד זמן קצר…
"זה מה שיש לי כרגע", הוא התנצל, "אני מצטער, אבל אני מפסיד טיסה!"
"אל תספר לי סיפורים. אתה תמצא מאיפה להביא לי".
פתאום רץ לתוך החנות צעיר יהודי, גורר אחריו מזוודות ותיקים. הוא ניסה לפלס לו דרך בתוך ההתקהלות הזו באמצע החנות. "מה קורה פה? יש בעיות?"
אנשים התחילו להסביר לו: "הוא שבר משהו, ואין לו כסף לשלם".
"כמה כסף?" – שאל הצעיר, ובו במקום שלף שנים עשר דולר ודחף לידי המנהל. "קח, גוי פשיסט, קח ותן לנו ללכת למטוס שלנו!…".
בבת אחת הבינו כל הנוכחים מהו עם ישראל, ומי הם היהודים!
שני אנשים זרים זה לזה, כאלו שמעולם לא נפגשו, מאוחדים לגוף אחד עם רוח אחת ונשמה אחת. כולנו מאוחדים, והעזרה שיהודים מושיטים זה לזה אינה פוסקת לעולם!
אין אדם עושה אלא לעצמו
כמובן, מעשה של חסד לעולם אינו שב ריקם, והמרוויחים העיקריים ממעשי החסד הם העושים עצמם!
יהודי נכנס עם מכוניתו אל תחנת דלק בארצות הברית. הוא תדלק, אך כשהגיע לשלם גילה כי שכח את ארנקו במשרד, ואין לו כסף כלל!
מה יהיה? הוא נבוך ולא ידע מה לעשות.
פתאום הבחין ביהודי שנכנס לתחנה. הלה מהר מאד לתדלק, ובכל זאת נאות להקשיב לבעיה שלו: "סלח לי, שכחתי את הארנק. תוכל לשלם עלי ואחזיר לך?"
"בחפץ לב!" – השיב לו – "לעשות מצוה ליהודי זו השמחה שלי!". הוא הושיט לו את כרטיס הויזה שלו. "קח כמה שאתה צריך, ואל תשלם. אני רוצה מצוה שלמה!".
הוא לא גמר להודות. לפני שנפרדו שאל אותו: "במה אתה עובד?".
"אני מדביק שטיחים", השיב, "זו עבודה קשה ומפרכת, אבל לא תמיד יש עבודה. יש הרבה מדביקים בשוק".
איש שיחו הושיט לו את כרטיס הביקור שלו, ואמר: "אני בשלבי סיום של בנין בעל חמישים קומות. הוצאתי מכרז למדביקי שטיחים, אבל אני רוצה שאתה תהיה זה שתדביק. בוא לעבוד אצלי!…"
האחדות בעם ישראל היא מופלאה. יהודים לא צריכים להכיר זה את זה בכדי להתגייס איש לעזרת רעהו.
אחד מסימני ההיכר של יהודים – שהם גומלי חסדים, רק שעלינו להפיח במידה זו רוח חיים, ולהגדיל את מעשינו יותר ויותר.
כל ישראל הם נפש אחת. גם האדם הרחוק ביותר מתורה ומצוות, הוא חלק מעם ישראל. גם אם התרחק – עדין לא ניתק את עצמו לגמרי ממקורו.
פעם, באחד מימי החורף המושלגים, הגיע אל רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, אדם שעל פי חזותו נראה כאחד מן המשכילים הרחוקים מתורה ומצוות. ראה הגבאי את האיש והרהר בלבו: 'הרי חזותו מוכיחה עליו שאין בו לחלוחית של יהדות, ומה ראה לבוא אל הרבי?'
והנה, לפני שקרא לו הגבאי להיכנס אל הרבי, רץ אותו משכיל אל הרחוב, טבל ידיו בשלג שלוש פעמים, ורק אז נכנס פנימה אל חדר הרבי.
לאחר שיצא האיש מן החדר, נכנס הגבאי אל הרבי, ורמז לו כי הוא סקרן לדעת מה רצה אותו משכיל מן הרבי. אמר לו הרבי: "ספר לי מה עשה האיש בזמן שהמתין לי מחוץ לחדרי!".
סיפר הגבאי לרבי, כי ראהו נוטל ידיו במימי השלג קודם שנכנס אל הרבי, והוסיף: "הרי הוא לא נראה כמי שמקפיד על נטילת ידיים ועל ברכה, ומסופקני אם הוא בכלל נוהג ליטול ידיו בשחרית או לסעודה"…
אמר לו הרבי: "היהודי נקרא בלשוננו 'יוד' [יהודי ביידיש – 'יוד']. מדוע? צא וראה, כל אות אם תמחק חלק ממנה – היא מאבדת את שמה. למשל, אם תמחק את הגג של האות ר' – היא נהפכת לו', ואם תמחק חלק מן הו' – היא תהפך לי'. אך האות י' שונה מכל האותיות; אף אם תמחק חלק ממנה – לעולם היא תשאר י'. ואפילו אם כל מה שיישאר ממנה זו נקדה קטנה וזעירה – עדין זאת י'!".
"אי אפשר למחוק את ה'יוד', את היהודי!", אמר הרבי. "יהודי אינו יכול להשיל מעליו את ה'יהודי' שבו, הוא תמיד יישאר 'יוד', יהודי".
"הנה" – אמר הרבי לגבאי – "ראה את אותו משכיל שטרח והגיע אלי מרחוק כדי לזכות בברכה. הכפור, הרוחות, הגשמים והשלגים לא עצרו בעדו. אינני יודע כיצד הוא נוהג בנטילת ידיים של שחרית ושל סעודה, אבל אתה בעצמך מעיד כי הוא טבל את ידיו בשלג המקפיא, כדי שלא ללחוץ את ידי בידיים טמאות. וכי אין זה 'יוד' אמיתי?"…
אדם מתקן – עולם מתקן
כאשר האדם מתקן את עצמו ואת מידותיו, הוא מתקן גם את העולם. הרי העולם, בעצם, הוא אוסף של בני אדם שחיים זה-לצד-זה וזה-עם-זה. אם כן, כאשר בני האדם מתוקנים – העולם כלו מתוקן.
נבין את הדברים על פי משל:
מלך של אחת המדינות הגדולות, ישב בארמונו בחברת שריו ויועציו וקציני הצבא הבכירים. יחד תכננו תכניות שונות לכבוש מדינות העולם. הם הסתמכו על מפה מדוייקת ומפורטת, שבה היו משורטטות לפרטי פרטים מדינות וארצות, ערים וכפרים, וכן אתרים ורחובות.
לאחר שעות ארוכות של התייעצויות ודיונים מתישים, יצאו המשתתפים להפסקה קצרה, לפוש מעט ולשבור את רעבונם. המפה החשובה נשארה פרושה על שולחן הדיונים.
כששבו לחדר הדיונים חשכו עיניהם: המפה היתה קרועה לגזרים; עשרות פיסות נייר היו מפזרות על רצפת החדר. התברר שבזמן ההפסקה נכנס לחדר בנו הקטן של המלך, ומתוך שעמום תפס את המפה, והחל לקרוע אותה פיסות פיסות.
ילד קטן שאינו אחראי למעשיו, שיבש במחי יד תוכניות של מדינה שלמה. המלך, כמובן, כעס על בנו כעס עצום. אולם מה יועיל הכעס? ראשי המדינה וגדולי הצבא היו בעיצומם של דיונים צבאיים מפורטים, שהסתמכו על המפה החשובה, והנה הכל השתבש. ומה יעשו כעת? כיצד ימשיכו לרקום את התוכניות הצבאיות?
אמנם אפשר לנסות לאחות את הקרעים, לחבר בחזרה את הפיסות למקומן, וליצור את המפה מחדש, אך המפה עשויה מאלפי קווים, ומי ערב להם שיצליחו לשחזר במדויק את כל הקווים אחד לאחד?
קם אחד מיועצי המלך החכמים ואמר: "תנוח דעתכם, אני מבטיחכם שאעשה זאת בדיוק נמרץ!".
כמה ממשרתי המלך אספו את גזירי המפה אל תוך ארגז גדול. נטל היועץ את הארגז, פרש לאחד החדרים הסמוכים והחל במלאכת השחזור. כל אותה עת ישבו המלך ושאר המשתתפים בחדר הישיבות, והמתינו במתח ובקוצר רוח לראות, האם תצלח מלאכת השחזור של המפה.
כעבור כמחצית השעה, נכנס היועץ לחדר הישיבות כשחיוך גדול על פניו. עיני כולם היו נשואות אל המפה שבידו. קרעי המפה אוחו וכל הפיסות הודבקו זו לזו. ניכר שהיתה כאן מלאכת אמן מפרכת.
היועץ פרש את המפה לאורך השולחן, ולעיניהם המשתאות הראה לכולם כי צלחה מלאכתו, ואכן השחזור היה מושלם.
שבחו כולם את חכמתו של היועץ, והתפעלו מכישרונו, אך תהו בפניו: כיצד עלה בידו לעשות את הבלתי יאומן?
אמר להם: "היה לי אמצעי עזר, שבלעדיו לא הייתי מצליח לשקם ולשחזר במדויק את המפה הקרועה!".
"מהו?", הסתקרנו כולם.
הפך האיש את המפה על צדה השני, והנה נגלה לנגד עיניהם תרשים גדול של דמות אדם. אמר להם: "אנו התמקדנו כל העת במפה הגאוגרפית, ולא שמנו לבנו לדמות האדם שהיתה מצויירת בצדה השני. שיחזור המפה על פי הצורה הגיאוגרפית – הוא בלתי אפשרי. מה עשיתי? שחזרתי את פיסות המפה על פי תמונת האדם. דבר זה אפשרי, הרי כולנו מכירים את מבנה גוף האדם. ברגע שסיימתי את השחזור של תמונת האדם – ממילא שוחזרה גם מפת העולם"…
והנמשל: אם צורת האדם תתוקן – כל העולם יהיה מתוקן.
(לקט מתוך 'משכני אחריך' פרשת קדושים)