"והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן" (ח', י"ח)
בשעה שהחיות האימתניות הסתובבו ברחבי מצרים, חרצו את שיניהן כלפי המצרים וטרפום, הן לא נגעו בעם ישראל לרעה, ככתוב: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עמד עליה, לבלתי היות שם ערוב" (שמות ח, יח). או אז התגלה לעיני כל, כי לא הערוד ממית אלא החטא ממית, חיה רעה אינה אמורה להרוג מטבעה, אלא רק ממלאת היא את רצון ה' להיפרע מהחוטאים, ומי ששומר מצוה לא ידע רע!
ה'שבט מוסר', הלא הוא רבי אליהו הכהן, שחי לפני למעלה משלוש מאות שנה, היה אדם קדוש וצדיק, והחיד"א מעיד עליו שהצליח להחזיר, באמצעות שיחה אחת שמסר, אדם שהיה בשפל המדרגה מבחינה רוחנית. אחד מן הספרים שחיבר הוא הספר 'אזור אליהו', אשר כולו מיוסד על דברי חז"ל שהורו (שבת י ע"א), כי יהודי צריך לעשות הכנה רוחנית לפני התפילה, כמו שנאמר: "היכון לקראת אלקיך ישראל", ועליו לחגור בחגורה בעמדו לתפילה. בספר זה, הנקרא על שם מה שכתוב על אליהו הנביא: "ואזור עור אזור במתניו", ישנו ליקוט ממדרשים וממאמרי חז"ל וצדיקים עד דורו של ה'שבט מוסר' בענין חגירה בתפילה.
על הטעם לכך שבחר דוקא בענין זה, מביא רבי חיים פלאג'י זצ"ל מעשה מופלא: פעם ארע ל'שבט מוסר' שביקש לעמוד לתפילת מנחה, וחיפש לחגור את חגורתו אך לא מצאה. השעה התאחרה, ולפתע הבחין על הרצפה בחבל שחור וארוך. בחשיכה ששררה במקום, שלא היה מואר באור החשמל, לא הצליח לראות יותר מכך. נטל, אפוא, את החבל, קשר עצמו ועמד להתפלל. כשסיים את תפילתו והוריד את החגורה, הבחין לפתע כי החבל מתפתל בידיו, ועוד רגע התברר לו כי אין זה 'חבל' תמים, אלא נחש שחור שהתפתל במהירות על הרצפה, זחל החוצה ויצא מהבית. ברגע הראשון אחזה ברבי אליהו חרדה עצומה, ולרגל נס זה כתב את ספרו בענין חגירת חגורה בשעת התפילה.
בהזדמנות כלשהי סיפר הרבי מקוצק זצ"ל מעשה זה לתלמידיו, ולאחריו אמר: "עצם העובדה שה'שבט מוסר' לא ניזוק על ידי הנחש אינה פלא כלל, שהרי חז"ל קבעו (חולין ה ע"ב): 'אדם ובהמה תושיע ה" – אין חיה רעה שולטת על האדם אלא אם כן הוא נדמה לה כבהמה".
כלל קבע הקב"ה בעולמו: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט ב), בכל החיות המזיקות והטורפות, יהיה טבוע פחד סמוי שלא להזיק לאדם, אלא שבכל זאת חיות רעות מזיקות לאדם כאשר הוא נדמה להם כבהמה… והכלל הוא, שיהודי השומר עצמו כפי שהתורה מצוה אותו ומקפיד ללמוד תורה, לקיים את מצוות ה' ולשמור את כל המוטל עליו לשמור – פוחדות החיות מצלם האלוקים שבו יותר מבני אדם! כשהן מבחינות באדם קדוש השומר על עצמו בקדושה ובטהרה, הן מפחדות ממנו אימת מוות! אך ברגע שבו אדם חוטא ר"ל, הוא הופך לבהמה, ומאחר שהארי אינו מפחד מבהמה, ואף הזאב והנחש אינם חוששים ממנה, שולטת באדם החיה הרעה.
ואמנם כך ארע ל'אור החיים' הקדוש. נכספה וגם כלתה נפשו לנסוע לארץ ישראל ולהשתקע בה. לא היו לו אמצעים כספיים, לפיכך עשה את דרכו רגלית ממרוקו לכוון ארץ ישראל במשך ימים ולילות ארוכים.
באחד מן המדבריות שעבר בלוויית תלמידו, זינק לפתע אריה מולם. שאגותיו של האריה הרעידו את הסביבה כולה, והעידו כאלף עדים שהוא רעב עד מאד, ושני האנשים שהזדמנו מולו מתאימים ביותר למילוי תאוותו…
זעק התלמיד בבהלה: "רבי, האריה רעב!", אך ה'אור החיים' נותר שלו ורגוע והורה לו שלא ידאג. כשנעמד האריה מולו פנים אל פנים, הרים ה'אור החיים' את התרבוש שחבש על ראשו כמנהג רבני מרוקו, ובין רגע הסתובב האריה אחורנית והתחיל לרוץ כל עוד נשמתו בו.
כשראה ה'אור החיים' את מבט הפליאה על פני תלמידו אמר: "על פי דרך הטבע לא ראיתי דרך להינצל מן האריה הרעב, לו היה בידי כלי נשק או כלי משחית אחר, יתכן והייתי משתמש בזה, אך כעת השתמשתי במאמר חז"ל, והרמתי את התרבוש כדי להראות לאריה שמעולם לא פגמתי בדבר, וכי צלם האלוקים שלי שלם לחלוטין ללא שום פגם או רבב. כשראה זאת האריה הוא פחד פחד מוות, ומיד ברח כדי שלא יינזק.
"נמצא אפוא" – המשיך הרבי מקוצק – "שהעובדה שה'שבט מוסר' לא ניזוק מן הנחש אין בה כל חידוש, שהרי היה אדם קדוש, שבצדקותו וביראת השמים שלו היה שמור ומשומר מכל פגם, אולם קשה, איך יתכן שהנחש לא נשרף מן הקדושה שאפפה את הצדיק?"
שתקו התלמידים ואחד מהם, רבי העניך מאלכסנדר, שאל אם מותר לו להשיב.
"ודאי" – אמר הרבי – "הלא שאלה שאלתיכם!"
נענה רבי העניך ואמר: "אילו היה הנחש נשרף מן הקדושה של ה'שבט מוסר', לא היה עם ישראל זוכה לספר 'אזור אליהו', שאותו חיבר ה'שבט מוסר' על הצלתו מהנחש".
לשמע דבריו חייכו כולם, ואף הרבי עצמו היה נראה שבע רצון ואמר: "העניך, ידעתי שאתה חכם, אבל לא ידעתי שהנך חכם מופלג כל כך!"…
(מתוך 'דורש טוב' – הגדה של פסח)
