כאשר מזכירה התורה בחומש שמות, את שמות בני ראובן ושמעון נאמר בהם "ואלה ראשי בית אבותם בני ראובן", ואילו אצל בני לוי נאמר ו"אלה שמות בני לוי". ויש להבין, מדוע אצל בני לוי כתבו "ואלה שמות בני לוי" ואצל ראובן כתבו רק "בני ראובן" בלי המילה 'שמות'. ועיין בשל"ה הק' שביאר, כי שבט לוי לא היה בגלות ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת ישראל. מה עשה? קרא שמות לבניו ע"ש הגלות – גרשון, ע"ש כי גרים הם בארץ לא להם; קהת, ע"ש ששיניהם קהות; מררי, ע"ש וימררו את חייהם; ולפיכך נאמר בהם "ואלה שמות בני לוי".
וכתב שם, שמכאן ילמד האדם את החובה להשתתף בצרת השני אע"פ שאין הצרה מגיעה אליו בעצמו. וכך הודיע ה' יתברך למשה רבנו עליו השלום "אהיה אשר אהיה", אהיה עמם בגלות זה ואהיה עמם בגלות אחרת, ואח"כ ציווה לומר לישראל אהיה פעם אחת שלא לצערם – להודיע גם שתהיה גלות נוספת. ומה שא"ל השי"ת למשה בתחילה "אהיה אשר אהיה" אמרו ב'שמות רבה', שאמר הקב"ה למשה, לך אני מודיע שאהיה אשר אהיה שיהיו שתי גלויות, אבל להם איני מודיע – לישראל לא תאמר רק אהיה פעם אחת שלא לצערם ביותר. והודיע השי"ת הצער למשה כדי שיהיה משותף בצרת ישראל, כי גדול היה משה בעיני פרעה ובעיני עבדיו, עכ"ד.
בזמן מלחמת העולם הראשונה היה ה'חפץ חיים' מרבה לדבר על צער כלל ישראל. ראו בחוש שאין לו מנוחה לנפשו, והיה מרבה לומר "כאן אנו חיים במנוחה, אבל בכל המקומות יהודים נרדפים ונטבחים באכזריות", ודבר זה השפיעה על בריאותו והטריד מנוחתו עד מאוד.
בזמן המלחמה שהייתה בארץ בשנת תשכ"ז הרבה המשגיח מפוניבז', ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, לתבוע מתלמידיו בישיבת פוניבז' שישאו בעול עם הרבים מבנ"י המתגוללים בשדות במצב מלחמה ופחד המוות לנגד עיניהם ועם בני משפחותיהם המודאגים; ומלבד המדרגה של נושא בעול עם חברו ישנה גם תביעה יסודית של "ואהבת לרעך כמוך", שמכוחה לבד חייב כל אחד להיות מודאג ומצטער ממש כאילו היו כולם בני משפחה אחת.
גם בישיבת חברון בעת המלחמה בלבנון, כשהגיעו כל יום שמועות נוראות על חיילים רבים שנפלו במלחמה, היה יושב המשגיח ר' הירש פאלי זצ"ל ובוכה מצער על כל אחד שנפל בקרב, על צער משפחתו וחבריו. עד שהגיע מצב שזה ממש הזיק לבריאותו, והתחילו להסתיר ממנו את המצב במלחמה ואת הידיעות על נפילת חיילים במלחמה.
בנשמתם של גדולי ישראל היה עניין הנושא בעול וצרת הרבים, אף שלא הגיעה הצרה עליהם נשאו על לבם צרת הציבור כאילו הייתה צרתם ממש.
בשנת תש"ח, לאחר שנגמרה השואה הנוראה, הגיע לארץ ילד בן עשר פליט שואה שאיבד את הוריו וכל משפחתו באושוויץ, דודתו הזקנה הצליחה למלטו ולשמרו עד סוף המלחמה, וכך הגיע לבית האבות של פוניבז שהוקם עבור פליטי חרב אלו, כבית חם ותומך.
גברת מונק הייתה מנהלת בית האבות וקיבלה את הילד בחום רב. הילד אכל ארוחת ערב ומיד לקח פרוסת לחם והחביאה בתוך מעילו הבלוי, אימי המחנות נותרו כצלקת בלבו הקט. גברת מונק לא אמרה דבר ונשאה תפילה שישתקם ויבריא מכל מה שחווה.
ואז הראתה לו את חדרו ומיטתו, כשעל המיטה הכינה לו ביגוד חדש וכן פיג'מה, כשהיא אומרת לו שיילך להתרחץ וילבש את הפיג'מה החדשה. אבל הילד סירב. הוא נכנס למיטה עם בגדיו המלוכלכים וכך נרדם. דבר זה חזר על עצמו גם למחרת, כשגברת מונק מנסה לשדלו בכל דרך על ידי מתנות וממתקים, אבל הילד בשלו! היא הביאה את הרב גרנדביץ, שהיה זה שתמך נפשית בילדים, הוא ניסה והילד בשלו. עד שבלית ברירה קראו לרב מפוניבז' שהיה בעל לב רחום במיוחד, והוא ניסה בכל דרך לשכנע את הילד: "מוטקל'ה המתוק, מדוע אינך מתרחץ?" והילד שותק…
אמר הרב מפוניבז': "בלית ברירה נלך ל'חזון איש'!", וכך הלכה כל המשלחת לביתו של החזו"א עם הילד, כשהרב מפוניבז' מסביר לחזו"א על הבעיה עם הילד המסכן הזה.
שאל ה'חזון איש' את הילד ברוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?", ואז התפרץ הילד בזעם: "לא רוצה להוריד את הבגדים, כל פעם שהורדתי את הבגדים בברגן־בלזן לקחו לי אותם והשאירו אותי עם הפיג'מה המחוספסת. אין לי אבא ואמא שישמרו לי את הבגדים, לא רוצה שיגנבו לי אותם!".
הצער שבו אמר הילד את הדברים גרם לזעזוע לכולם, הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי, ואז אמר החזו"א לילד: '"אל תדאג, גב' מונק תשמור לך על הבגדים". ענה הילד: "אני לא מאמין לה!". המשיך החזו"א: "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים", ענה הילד: "אני לא מאמין לו". המשיך החזו"א: "אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים", גם כאן חוזר הילד על תשובתו: "אני לא מאמין לו".
ואז אמר לו החזו"א: "מרדכל'ה, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים!". הביט הילד בחזו"א בחשדנות, והוסיף לו החזו"א: "תאמין לי, אני אף פעם לא שיקרתי, אני אשמור לך". ואז התרכך הילד ואמר לחזו"א: "אם הרב שומר לי אז אני מוכן ללכת להתרחץ".
כמובן, מיד הלכה גב' מונק להביא את הפיג'מה לילד, הוא נכנס להתרחץ ולאחר מכן הלביש את הפיג'מה ופנה לחזו"א: "רב'ה, תשמור לי על הכיפה והציצית, הגרביים, הכותנות, החולצה והמכנסיים", והחזו"א אומר לו: "הבטחתי לך ואקיים".
לאחר שיצא עמדו החזו"א והרב מפוניבז' ופרצו בבכי מר על היתום האומלל הזה, כמה צער ומכאוב ניכרו מפניו ומילותיו.
מיד יצא החזו"א והביא קערה גדולה מלאה מים, הפשיל שרווליו, התחיל לשפשף את בגדיו המלוכלכים של הילד, כשהרב מפוניבז' מצטרף אליו. וכך שני גדולי הדור עומדים מעל קערת כביסה ומשפשפים את בגדי היתום האומלל, כשמעיניהם זולגות דמעות ומתערבבות במי הסינטבון ובמים השחורים הספוגים בצרת הילד היהודי היתום. וכך מרוב שחרותם של המים החליפו את המים כמה פעמים.
והנה, לאחר 25 דקות מופיע הילד נקי ורחוץ כשהוא לבוש בפיג'מה החדשה, ומיד שואל את החזו"א: "היכן הבגדים שלי שהרב שמר לי?". ענה לו החזו"א: "הנה, תראה מרדכל'ה, אנחנו שוטפים לך את החולצה והמכנסיים, וכבר נייבשם וננקה גם את הציצית… מרדכל'ה, הלילה תישן אצלי בבית, ומחר תתלבש בבגדים הנקיים והיבשים", ואורו עיניו של הילד לראשונה מאז שהגיע לארץ.
לא ייאמן, מאור האומה, זקן הדור, עומד ונותן מזמנו היקר, זמן רב מאוד לכבס ולהרגיע את הילד היתום הזה, ממש להרגיש בצרתם של ישראל.
מעשה נוסף ואציל שסיפר הגר"ש שבדרון על החזו"א, ששמע מהגר"י קמינצקי, ששמע מבעל המעשה הרב רוזין בעל ה'נזר הקודש' שהיה מרא דאתרא בעיר חוידאן, כשהחזו"א היה אברך בשנות העשרים והיה גר בעיירה ולא ידע אף אחד מגדלותו, ורק היה מגיע מדי פעם לדבר בלימוד עם המרא דאתרא הרב רוזין, והוא גילה כי לפניו תלמיד חכם גאון מופלא. הוא התיידד אתו וקבע עמו חברותא, כשכולם מתפלאים מה לרב העיירה הגדול עם איזה אברך צעיר שכל הזמן מגיע לביתו.
פעם אחת כשנכנס החזו"א לביתו של הרב רוזין אמר לו החזו"א: "יענקל דער בלעכער (יענקל הנפח) חולה ואינו חש טוב, ואני מבקש מהרב שנלך יחד לבקרו לביקור חולים". התפלא הרב רוזין מהיכן אברך שתקן זה יודע מה קורה בבתי התושבים, ומיד אמר שלא מקובל שהרב הולך לבקר בבית התושבים מפני כבוד הרבנות, אלא לכלה לפני חופתה ולעוד דברים שכתובים בהלכה.
דחה החזו"א מיד את דבריו והתחיל להסביר את נחיצות הביקור, באומרו שה'שלום בית' בבית יענקל דער בלעכער ממש לא טוב, והעסק שם מסתבך מיום ליום, "אם נלך שנינו, כתוצאה מביקור הרב ייצא רעש גדול על הכבוד הגדול שרוחשים לו, ואשתו בוודאי תראה זאת וזה ישפיע עליה ותעריך יותר את בעלה".
וכך היה, הלכו הרב רוזין והחזו"א לבקר את יענקל דער בלעכער, וההתרגשות שלו ושל אשתו הייתה גדולה מאוד; וכפי שצפה החזו"א, למחרת רעשה כל העיר על הביקור הנדיר הזה, ומאז שבו השלום והשלווה לשרור בביתם.
לבו הרחום של החזו"א היה מיצר ודואג בצרת השני, גם מה שלא היה מוטל עליו כלל לשאת בעול צרת השני!
(מתוך 'לקראת שבת תשפ"א)