בעוד סבתא, הרבנית הצדקנית ליבא גוטפרב ע"ה, עומדת מתחת לחלון, הבינה כי היא חייבת להתעשת ולעשות מעשה. היא השתחלה דרך החלון פנימה לתוך היקב, וראתה את השודד מניף בשנית את הגרזן, חיפשה אחר דבר מה כדי לעצור אותו, אך לא מצאה כלום. לפתע נזכרה סבתא…

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית, מט, א)

ר' מרדכי שמעון טפרברג היה איש ישר וירא אלוקים. בכל בוקר, לפני לכתו לבית הכנסת ב'מאה שערים', היה נכנס חרש ליקב המפורסם שלו, ששכן ברחוב 'חיי אדם', ושר בדד את שירת הבורא במתיקות ונעימות. היה מזמר את ברכות השחר וקריאת שמע, מניח את תפיליו ופוסע לבית הכנסת.

מול בית היקב, בשכונת בתי ויטנברג, התגוררה סבתי, הרבנית הצדקנית ליבא גוטפרב ע"ה. היא היתה בעלת חסד וגבאית צדקה בירושלים, ונודעה בכינוייה "ליבא די גבאי'טע"- ליבא הגבאית.

בכל בוקר היתה סבתא משכימה קום, ועוד לפני עלות השחר שמה פעמיה אל עבר היקב. שם, מבעד לחלון, היתה מקשיבה לברכותיו של טפרברג ועונה 'אמן' אחר ברכותיו. משם היתה ממשיכה לעזרת הנשים בבית הכנסת, ועומדת שעות ארוכות על רגליה, עונה 'אמן' אחר כל ברכה, ובייחוד 'אמן יהא שמא רבא' בכוונה ובקול רם.

בכל בוקר היתה עושה את המסלול הזה, אולם באותו בוקר קמה בתחושה לא טובה… משהו בתוכה בישר לה רעות. היא נחפזה לצאת מהבית, עושה דרכה לכיוון היקב, עדיין נועלת לרגליה את כפכפי העץ, ושביס שינה לראשה. כה נסערת היתה, שלא בזבזה רגע מזמנה.

ואז, מול היקב המפורסם, היא הבחינה במחזה בלתי שגרתי: שודד שארב לטפרברג פרץ את דלת היקב ועשה שמות בתוכו. היא שמעה קולות גונחים של בעל המקום, והבינה כי הוא שרוי במצוקה. הקולות השקטים הונמכו באחת, כששודד הדרכים הרים את הגרזן מעל טפרברג כמאיים להורגו.

ואז, באותו רגע, קרא ר' מרדכי שמעון את הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", וקיבל על עצמו ייחוד ה' וקידוש שמו. סבתא עמדה מצונפת ורועדת מתחת לחלון הידוע, מקום שבו עמדה בכל יום, והתבוננה אחר הנעשה בדריכות.

***

אבא, ראש הישיבה, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, היה מעודד ומשבח את אמא ע"ה, שהמשיכה בדרכי אימה הגדולה לחזק את עניית ה'אמן', והיה מרבה לצטט ולהביא לכך סימוכין מדברי תורה ומפי ספרים וסופרים.

על הפסוק בפרשתנו, פרשת ויחי, שקרא יעקב לבניו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"- אומרים חז"ל (פסחים נו, א), כי באותה שעה ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימים, אבל "נסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים".

מוסיפים חז"ל ואומרים, כי באותה שעה חלשה דעתו של יעקב שמא אין מיטתו שלמה. נענו בניו ואמרו לו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד"- "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". התרגום הירושלמי מוסר את הדברים באריכות יתר, ומביא כי יעקב ענה להם: "יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין", ומפרשים כי זהו תרגום ל"ברוך שם כבוד מלכותו".

כשחז"ל משבחים (שבת קיט, ב) את העונה "אמן יהא שמיה רבא", הם אומרים כי "קורעים לו גזר דינו", וביתר אריכות כתוב בפסיקתא (מובא בתוספות שם, ד"ה כל) "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא בקול רם, מבטלים גזירות קשות".

למדנו מכך, כי בכוחה של עניית "אמן", ובעיקר "יהא שמיה רבא" לבטל גזירות קשות ורעות. וכל כך למה? מה יש ב"אמן" עד כדי כך שאמרו חכמינו כי "גדול העונה יותר מן המברך"?

היה אבא זצ"ל מראה לנו, בניו, את מדרש היכלות רבתי (פרק ו אות ג) ומדקדק במילותיו:

"אמר רבי ישמעאל, סח לי שר הפנים: 'ידידי, שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל'. ישבתי בחיקו והיה מסתכל בי ובכה, והיו הדמעות נופלות מעיניו ונופלות על פניי.

"אמרתי לו: 'הדר זיו מרום, למה תבכה?' אמר לי: 'ידידי, בוא ואכניסך ואודיעך מה גנוז לישראל עם קדוש'. תפשני והכניסני בחדרי חדרים ולגנזי ולאוצרות של הפנקסים, ופתח והראני כמה צרות כתובות, צרורות משונות זו מזו. אמרתי לו: 'הללו למי?', אמר לי: 'לישראל'. אמרתי לו: 'ויכולין לעמוד בהם?'… אמר לי: 'בכל יום מתחדשות צרות רבות עליהם מאלה, וכשנכנסים לבתי כנסיות ועונין 'אמן יהא שמיא רבא', אין אנו מניחים אותם לצאת מחדרי חדרים'"…

והיה מבאר לאמא ואומר, כי אמן זה ראשי תיבות : אני מוסר נפשי. כשיהודי מוסר נפשו עבור הקב"ה, וביותר כשאומר "אמן יהא שמיה רבא" ומגדיל שמו בעולם, שוב אין לצרות אפשרות לצאת מגנזי המלך, שהרי מפי עליון לא תצא הרעות. רק כשיש בלבול והסתר בעולם, מוכרח, כביכול, הקב"ה לגלות שכינתו, ולכן מעניק ייסורים וצרות, אך כאשר יהודים מכירים בו וממליכים את שמו, נותרות הצרות גנוזות.

"זה כוחה של 'אמן', זה כוחו של יהא שמיה רבא", היה אומר אבא ומזרז אותנו, בניו, להמשיך בדרכן של אמא וסבתא.

***

בעוד סבתא עומדת מתחת לחלון, הבינה כי היא חייבת להתעשת ולעשות מעשה. היא עצמה עיניה והשתחלה דרך החלון פנימה לתוך היקב. היא ראתה את השודד מניף בשנית את הגרזן, ומאיים להרוג את בעל היקב , חיפשה אחר דבר מה כדי לעצור אותו, אך לא מצאה כלום.

לפתע נזכרה סבתא כי כפכפי העץ עדיין לרגליה. היא התכופפה, נטלה כפכף מרגלה ותקעה אותו בחוזקה בעורפו של השודד האלים. הלה הסתובב לאחור, מבולבל, וסבתא ניצלה את ההזדמנות וצעקה: "אדון טפרברג, אנטלויף (ברח לך!)"

וכך, בעוד השודד שוכב על הרצפה כואב וגונח, ברח בעל היקב, וברחה גם סבתא לכיוון בית הכנסת. טפרברג עלה לתורה ובירך בשם ומלכות "הגומל", וסבתא ע"ה, עומדת בעזרת הנשים, מחתה דמעה מעיניה וענתה "אמן" בקול רם. גם היא ידעה: הכול בזכות ה"אמן"!…

(מתוך הספר 'אור השבת')