בספר "האמנתי ואספרה" מובא הסיפור הבא: יהודי בני ברקי התגורר בדירה ישנה. במהלך השנים הוא החליט לשפץ את הדירה שלו, וכדי לממן השיפוץ, בנה יחידת דיור בקומת קרקע, בתקווה שמדמי השכירות יוכל להחזיר חובות. זו הייתה יחידה גדולה, יפה ונחמדה, והוא קיווה להשכיר אותה ב 3,000 ₪ לחודש, בהם יחזיר את המשכנתא שלקח על שיפוץ והרחבת דירתו.
למחרת הפרסום, בשעה רבע לשבע בבוקר, הוא מקבל טלפון מאשה זקנה. היא מבררת פרטים על היחידה, וכשהיא שומעת שמדובר ביחידה חדשה לגמרי ובריהוט חדש, היא מבקשת לשכור אותה מיד, מבלי לראות אותה אפילו. הוא סרב להשכיר לאשה שמעולם לא ראה, והאלמונית הבטיחה לו שתוך שעה היא תגיע.
היהודי הזדרז לשלוח את ילדיו למוסדות הלימוד שלהם, ובדיוק בשעה שמונה נקשה על דלת הבית אשה תל-אביבית זקנה. היא ספרה שאינה אוהבת את אזור מגוריה, והיא מרגישה שלאף אחד לא אכפת ממנה. היא ערירית וגרה לבדה, ורוצה מאד לגור בבני ברק.
היא לא נראתה כמי שמתאימה למגורים בבני ברק כלל וכלל, והיהודי אמר: "אמנם דרך הטלפון אמרתי שאני מסכים להשכיר, אך דעי שבבני ברק מתלבשים בצניעות". "אין בעיה" – אמרה האשה – "אני כבר אשה מבוגרת, בת 80, לא אכפת לי להקפיד על צניעות". "גם חילול שבת לא בא בחשבון כאן" – אמר לה. "אני ממילא לא נוסעת בשבת" – השיבה לו – "אין לי רכב".
לא נשאר לו דבר לומר לה, והם חתמו חוזה. תוך זמן קצר התברר כי אותה אשה ערירית ובודדה מצאה לה כאן כר נרחב לחברה… עד מהרה היא ניגשה לכל השכנים, יצרה אתם קשרים והחלה לפטפט עמם. תחילה באו השכנים בטענות אל השכן: "מה הבאת לנו לפה?…" אך הוא שכנע אותם שאדרבה, עליהם לשמוח במצוה שהזדמנה להם, ולקרב את אותה אשה בודדה. 'יש אנשים שמשקיעים בלולב' – אמר להם – 'זה הלולב שלנו. כל אחד יעשה עבורה מה שביכולתו לעשות'. והשכנים – יהודים טובים של בני ברק. כשהילדים הולכים למכולת, הם נוקשים על דלתה ומקבלים ממנה רשימת קניות עבורה. בחגים היא עולה להתארח בבתי השכנים, ובכל פעם שאחת השכנות אופה עוגה, היא אינה שוכחת לשלוח אליה חתיכה מדיפת ניחוחות…
חלפו מספר חודשים שבהם התנהל הכל כשורה, והנה החלו חריקות ראשונות… מועד התשלום החודשי עבר, והשכנה לא הכניסה את הצ'ק כהרגלה. בעל הבית המתין כמה ימים, ולאחר מכן ניגש לברר מה קורה עם התשלום. הזקנה התנצלה – היא מחכה לכסף מביטוח לאומי, וזקוקה לכל הכסף שבבנק עבור תרופות. הוא המתין עוד מספר ימים וניגש לברר אם דמי הביטוח הלאומי נכנסו. "כן" – אמרה הזקנה בלי בושה, "אבל התרופות היו יותר מדי יקרות, ולא נשאר לי כסף".
היהודי חזר הביתה במבוכה גדולה ושיתף את אשתו בבעיה: האשה אינה עומדת בתשלומים, אבל איך אפשר לזרוק מהדירה אשה ערירית? איך אפשר להשאיר ברחוב אשה שאין לה כסף? "אבל לקחנו משכנתא" – טוענת האשה, ובצדק – "איך נשלם 3,000 ₪ בכל חודש? אנחנו מוכרחים את ההכנסה הזו!" טענה צודקת, ובכל זאת הוא החליט שבינתיים ישאירו אותה, וינסו איכשהו להסתדר.
אותם צדיקים לא רק השאירו אותה, אלא המשיכו לדאוג לה! הם המשיכו לקנות עבורה במכולת ולהזמין אותה לחגים, ובעיקר – לשמע את פטפוטיה ודיבוריה הרגילים, ממש כפי שהיה קודם. הניסיון נמשך חודש ועוד חודש. היהודי משלם מכספו משכנתא בלי החזר – ובלבד שלא לזרוק החוצה אשה שאין לה כסף. כך – במשך חמש שנים!! כל אותה עת הזכיר לעצמו את הסיפור שסיפר ה'חפץ חיים', שפעם ראה שזורקים מביתה אשה לשלג בגלל אי יכולת לשלם, ובמשך 30 שנה המתין לראות מה יהיה עונשו של אותו אדם שזרק, עד אשר ראה בסופו המר. "אני לא זורק לרחוב אשה" – אמר היהודי הצדיק – "זה המזל שלי, כנראה משמים לא רוצים שהכסף ייכנס". כעבור חמש שנים נפטרה אותה זקנה.
השכנים ערכו לה לוויה, וכאשר נכנסו לביתה – מצאו במגירה הוראה על צוואה שהותירה אצל עורך דין. בצוואתה כתבה האשה: "ברשותי דירה בת שניים וחצי חדרים בתל אביב, על שפת הים. שכניי בתל אביב התייחסו אליי תמיד כאילו אני אוויר, ולא היה אכפת להם ממני כלל. החלטתי לעבור לבני ברק, ואכן – השכנים היו נפלאים והתייחסו אלי היטב. במשך הזמן התגנבה ללבי מחשבה – אולי כל התייחסותם הנחמדה נובעת מכך שאני נותנת להם כסף כל חודש? החלטתי שלא אשלם כלום, ואראה כיצד הם ממשיכים להתייחס אלי… והנה גיליתי שהם המשיכו לכבד אותי, להזמין אותי ולהתייחס אלי כל כך יפה, על אף שלא קבלו ממני פרוטה. לכן החלטתי להוריש את הבית שלי בת"א לזוג היקר שדאג לי כל כך…"
דירה על שפת הים בת"א בשווי הון עתק עברה לרשותם בן לילה! אמר בעל הבית: כמה פעמים בחמש השנים האחרונות עמדתי להישבר… כמה פעמים עמדתי לצעוק על אותה אשה: 'תפסת ’טרמפ' על האדם הלא נכון. אני מוכרח את הכסף, אני בקושי מצליח לעמד בתשלומים'… כמה פעמים רציתי לבקש ממנה שעם כל הכבוד – כעת תמצא לה מקום אחר… והנה, לו הייתי צועק – אולי הייתי מקבל כמה אלפים, אך מפסיד דירה בת"א… כשיהודי מוכן ללכת בדרכי הקב"ה במסירות נפש, גם בתנאים של "לכתך אחרי במדבר", אומר לו הקב"ה: גם אני אתן לך ברכה גדולה, מעל למה שאתה מסוגל לדמיין!
(שש באמרתך, הובא בגליון פרשת מקץ, הר' צ'ולק)