נכדו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצוק"ל סיפר, שביום אחד נכנס לבית סבו וראהו יושב עם זוג במשך שעות ארוכות ומנסה להשכין ביניהם שלום. משיצאו מביתו, ישב ר' אריה לוין על יד השולחן מהורהר.
התיישב מולו הנכד ושאלו: "במה מהרהר הסבא?"
השיב ר' אריה: "בלתי אפשרי לחבר בין בני זוג אם כל אחד מרגיש שהשני חייב לו עולם ומלואו!"
המשיך ר' אריה וסיפר לנכד:
"כשעליתי לארץ, הגעתי לירושלים. בני היישוב הישן קיבלו אותי בחשדנות, הם קראו לי 'החלוץ', עד שהתוודעתי לגאון הגדול רבי צבי פסח פראנק זצוק"ל, והוא חיתן אותי עם אחות של רעייתו שנקראה גם היא 'החלוצה'. החתונה התקיימה בעניות גדולה בחצר ביתו של הגאון רבי צבי פסח, ובני ירושלים איחלו לנו שנזכה להקים בית ברוח ישראל סבא בלא השפעות חיצוניות.
כשהסתיימה החתונה, פניתי לרעייתי הטריה ואמרתי לה: 'אני מבקש שנקבל על עצמנו להשתית את הבית על ארבעה כללים ברורים', וכך סיכמנו:
א. נסתפק תמיד במה שיש לנו ונשמח בכך.
ב. לא נתעצב ולא נריב על דבר שהפסדנו או שהחמצנו.
ג. לא יישמע מביתנו קול צעקה.
ד. ביתנו יושתת על ויתור תמידי".
ואכן, כל אדם שרצה ללמוד מהם חיים תקינים בין בני זוג – לא הוזקק לשיעור או לשיחה מפי ר' אריה; די היה לו להתבונן בהתנהגותם המופתית של בני הזוג לוין אחד לשני ולקבל שיעור חי בשלום בית!
בתו, הרבנית פלצ'ינסקי סיפרה, שכשנישאה לבעלה הגדול – לא היה להוריה כסף מספיק לדירה. כיוון שכך, חילק ר' אריה את דירתו בת שני החדרים, הותיר לעצמו חדר אחד ואת החדר השני העניק לזוג הצעיר, וכך חיו במשך תשע שנים!
ומעידה בתו: "קיר אחד הפריד בין חדרנו לחדר ההורים, ובכל תשע השנים לא שמענו פעם אחת של שינוי בטון הדיבור!!!"
סודו של רבי אריה ורעייתו מתבסס על הכלל הראשון שהשתית בביתו, וממנו נובעים שאר הכללים:
אם האדם מסתפק במה שיש ומבין שלא "מגיע לו" דבר ומה שקיבל זה מתנת הא-ל – הוא מודה על כך ואין לו סיבה להתעצב על חסר כל שהוא; אין לו סיבה להרים את קולו, כיוון שדבר אינו אמור להרגיזו; ומובן שיכול הוא להשתית את ביתו על ויתורים, שהרי אם הכול מתנת חינם – אין הוא מוותר על מאום משלו!
(מתוך הספר 'להאיר', מאוצרותיו של הרה"ג רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א)