ויזכור אלוקים את רחל (ל', כ"ב)
בתוך סבך החיים, הדאגות המטרידות והשגרה השוחקת, כמעט לכולנו יש בעיה הזקוקה לפתרון, מצוקה שצריכה מענה. למשל, אדם שבריאותו אינה תקינה, ואפילו אם מדובר בבעיה בריאותית קלה – חפץ הוא לראות בפתרונה המלא, להיות בריא כעלם צעיר. כל יהודי חפץ לזכות בנחת מילדיו, ואם הם נתקלים בקושי מכל סוג – מייחל הוא לראות את הקושי נעלם, וילדיו גדלים לתפארה. כך גם מי שמתקשה בפרנסתו, גם אם אינו על סף פשיטת רגל – שואף הוא לזכות ברווחה כלכלית.
כללו של דבר הוא, שכמעט כולנו מצפים לישועה בנושא כזה או אחר, שואפים להתקדם במשהו, לפתור משהו, לשנות משהו בחיינו. אנו יודעים ומאמינים, שבורא עולם, ברצונו הטוב, ברגע אחד יכול לפתור לנו כל בעיה: חשוכי בנים יזכו בילדים, מוחות סתומים יהיו לגאונים, דחויים חברתית ייהפכו לאהובים. חולים יבריאו, ילדים מתקשים יפרחו ויצליחו, מינוס יהפוך לפלוס, וכן הלאה. צריך רק שבורא עולם יתן לנו את המתנה הזו, והיא מתעכבת…
היא מתעכבת, כי אין לנו מספיק זכויות. כי זה לא מגיע לנו. אנו מבקשים, מייחלים ומתפללים, אבל בשמים בוחנים את מצבנו לאשורו, ומאשרים הטבות לפי מה שמגיע לנו, לפי הזכויות שלנו. וכאן עולה השאלה: האם יש דרך עוקפת? האם יש נוסחה שבעזרתה ניתן לקבל הטבות משמים גם אם הן לא מגיעות לנו? האם יש דרך לוותר ולדלג על ההליך הרגיל של אישור הישועות, ולקפוץ קדימה לקבלן גם בלי זכאות מוכחת?!
התשובה היא שכן, והדרך הזו נחשפת בפרשת השבוע, בסיפור המדהים של רחל אמנו. על רחל אמנו נגזר להיות חשוכת ילדים. איננו יודעים חשבונות שמים, אנו יודעים שזה מה שקרה, זה מה שנקבע. 12 השבטים כבר חולקו באופן בו לאה, בלהה וזלפה יחלקו ביניהן את 12 ילדי יעקב, ולרחל אמנו לא נשאר…
היא היתה אמורה להיות חשוכת בנים, עקרה לנצח. ואז קרה משהו ששינה את מצבה, שהפך את הקערה על פיה: היא ויתרה לאחותה, זה הכל. יעקב אבינו מסר לה סימנים, כדי לוודא שהוא נושא אותה. אבל היא – רחל, למרות שצדקה, למרות שהאמת היתה לצידה, למרות שהגיעה לה להינשא ליעקב ולא לאחותה – היא בחרה לוותר.
היא היתה צודקת אם לא היתה מוותרת, הכי צודקת בעולם. ובכל זאת עשתה מעשה נאצל ועילאי, הקרבה יוצאת דופן, ויתור מרחיק לכת: היא גילתה לאחותה את הסימנים, ובכך ויתרה על הזכות להיות אחת מארבע האימהות, על מעלת גידול השבטים מייסדי עם ישראל. נתנה את הכל, בויתור שאין אצילי ממנו. ובגלל שהיא ויתרה לאחותה, ויתר לה הבורא על גזירת העקרות שנגזרה עליה, והעניק לה את הזכות ללדת שני בנים, וגם להפוך לאמא של עם ישראל!
כאן נחשפת תגלית מדהימה שכדאי להכיר: לוותר זה לא קל, אף פעם. האמת היא בצד של המוותר, הוא צודק לגמרי, לחלוטין. זה דורש מאמץ רגשי גדול, מלחמה פנימית בתוככי הלב, קרב מהלומות בין רגשות שונים, והקרבת ענק שמנצחת – ונותנת לאדם את היכולת לוותר. ודווקא בגלל שזה כל כך לא קל, לכן זה כל כך כדאי:
כי זו הדרך, זה המפתח. ליהודים רבים לא מגיעה ישועה, אבל כשהם מוותרים – הם זוכים בה. כשיהודי מוכיח שלא הכל הולך לפי הצדק, שאפשר לוותר, שאפשר לא לעמוד על קוצו של יוד, שלא מחלקים זכויות רק לפי צדק אלא יש ויתורים – משמים משיבים לו בישועה גם אם לא מגיע לו, כי הוא הוכיח שאפשר לוותר…
כאלה הזדמנויות יש כל הזמן, בכל מקום. שכן שמבקש לבנות ועלול לפגוע באור או באוויר ביתנו, ירושה שעומדת להתחלק ויש בה חילוקי דעות, ויכוח על מקומות בבית הכנסת, על כסף, על כבוד, על משרה או על מעמד. יכול להיות שהצדק עם אחד הצדדים, והוא אפילו ינצח לאחר דיון מתיש, אבל זה כל כך לא כדאי:
הרבה יותר כדאי – פשוט לוותר. לוותר. זה קשה, זה צורב, זה דורש הקרבה – אבל זה משתלם. לא תמיד נדע מה הפתח שפתחנו לעצמנו, באיזו ישועה זכינו, מה נתנו לנו משמים כאות הוקרה, כמידה כנגד מידה. דבר אחד בטוח: הוויתור הוא כלי מנצח, הוא פותח את השער לישועות שלא מגיעות לנו, הוא מפתח שמוביל לאוצרות שלא היינו זכאים אליהם. אז בכל הזדמנות שיש לנו – הבה נוותר, נוותר מכל הלב. נלמד מרחל אמנו כמה זה כדאי ומשתלם!
3 תינוקות בהחלטה אחת!
מדי שנה בשנה, ברבים מבתי הכנסת רגעי מתח בליל שמחת תורה, עת נעמד הגבאי והולם בבימה ומתחיל במכירת העליות. הכל חפצים לזכות בזכויות העילאיות, חתן תורה, חתן בראשית, מפטיר, וכן הלאה. אחת העליות המבוקשות הינה עליית 'כל הנערים', אשר מסורת בידינו שהיא סגולה לזרע של קיימא, לזכות בילדים.
וכך גם היה בבית כנסת באחת מערי הצפון, כאשר בשמחת תורה תש"פ הלם הגבאי בבימה, וביקש למכור את עליית 'כל הנערים'. שניים התמודדו על העליה, שניהם רצו בה בכל מאודם. האחד, אברך בשם ר' יוסף, נשוי מזה כמה שנים וטרם זכה לילדים, ממתין לישועה המבוששת מלבוא. רוצה הוא לרכוש את העליה המסוגלת, מי יתן ויזכה עוד השנה! ומנגד ניצב לו ר' יצחק. הוא אב לכמה בנות, אך חפץ הוא בבנים, ומה עוד שכבר שנים לא זכה לערוך שמחה. אולי 'כל הנערים' יזכה אותו!
רגע לפני שהחלה המכירה, ביקש רב הקהילה לשוחח עם ר' יצחק. 'ראה נא', אמר לו בנועם, 'אין ספק שאתה רשאי להתמודד במכרז וגם לרכוש את העליה, ובעזרת השם הסגולה תעבוד ותזכה בבן זכר עוד השנה. אולם מנגד – הלא ניצב עימנו כאן ר' יוסף, אברך חמד שהוא ורעייתו מתייסרים כבר שנים בהמתנה וציפיה לזכות בזרע של קיימא. אולי תוותר לו? נכון, אתה רשאי להתמודד, וגם לזכות, וגם לעלות לתורה, וגם לזכות להתברך בסגולה. ובכל זאת…'
הרב סיים את דבריו, והותיר את ר' יצחק שקוע במחשבות. מצד אחד – הרב מדבר דברי טעם, לחברו אין ילדים בכלל, והוא חפץ בסגולה הנודעת, והלוואי וייוושע בקרוב! מצד שני – מכירת עליות היא מכרז, אין כאן עניין לוויתורים. הוא חפץ בעליה, יש לו עניין בסגולה, גם הוא מצפה מאוד לזכות בבנים. תתנהל המכירה כדין וכהלכה, ומי שיזכה יזכה. למה לוותר?!
ואכן, הקול הזה ניצח לבסוף. כשהמכירה החלה, התמודדו ר' יוסף ור' יצחק, זה מול זה, ראש בראש. המחיר טיפס ועלה, ולבסוף – ר' יוסף חשוך הבנים החליט לפרוש מהמירוץ. 'זכה לו ר' יצחק' – הכריז הגבאי בפאתוס, 'עליית כל הנערים נמכרה לידידנו ר' יצחק, זכות התורה זכות המקום וזכות הרגל יעמדו לו לישועה!'
הגבאי המשיך לעליות הבאות, אולם ר' יצחק לא נרגע. בעומק לבו חש שאולי היה צריך לוותר, אולי ראוי היה שיעניק את העליה לר' יוסף. מלחמה התחוללה בתוך לבו: מצד אחד – הן רכש את העליה כדין, התחייב לשלם סכום כסף משמעותי, העליה היא שלו והוא חפץ בה ובסגולתה. מצד שני – אולי בכל זאת… הרי ר' יוסף ממתין כל כך הרבה שנים לישועה, אולי נכון לוותר לו?!
דקות ארוכות התחולל הקרב בעומק לבו, עד שהוכרע נכון. ר' יצחק פנה אל הגבאי בלאט, ולחש לו: 'את עליית כל הנערים, תן לידידי ר' יוסף.' הגבאי חשב שאינו שומע טוב, הרי לא עבר זמן רב מאז התמודדו השניים זה מול זה במירוץ אחר העליה המסוגלת, עד שר' יצחק ניצח והעליה היא שלו. האמנם? עכשיו הוא מוותר עליה?!
אבל ר' יצחק לא הותיר מקום לספק, ובקול אמיץ אישר: 'כן, תן לר' יוסף, שיהיה לו לסגולה. נכון, העליה היא שלי, אשלם את כל אשר התחייבתי בגינה, אבל את העליה – תן לו. מוותר אני על העליה הנכספת, כדי שר' יוסף יזכה בישועתו!' – ואכן, בעת הקראת העליות הופתע ר' יוסף לשמוע את הגבאי קורא בשמו, הוא עלה לתורה בעליה אותה ביקש ובה חשק בכל לבו!
ומה שקרה בהמשך, הוא לא יאומן. תוך שנה עמד סיפורנו למבחן, כפי שמספר לנו הרב נתנאל מור יוסף הי"ו, מעסקני הקהילה: ר' יוסף, חשוך הבנים, זכה לחבוק בת כבר בראשית חודש תשרי תשפ"א. פחות משנה לאחר שעלה לעליית 'כל הנערים', זכה בתינוקת מתוקה, בזכות הסגולה כמובן.
אבל זה עוד לא הכל: ר' יצחק, המוותר האצילי, ערך בליל שמחת תורה תשפ"א שחל בשבת, שלום זכר כפול – לזוג בנים תאומים שנולדו לו לפקודת השנה, בזכות הויתור כמובן!
וללמדנו בא: במבט ראשוני עלולים לחשוב שהמוותר מפסיד, מחמיץ הזדמנות, מאבד משהו. זה הכי לא נכון שיכול להיות: המוותר לא די שאינו מפסיד – הוא רק מרוויח. לפעמים הוא נוכח בכך מיד, לפעמים לאחר שנים, ולפעמים – לעולם לא יידע כיצד ואיך הועיל לו הוויתור. אבל פרשת השבוע מלמדת אותנו, וסיפורם של שני האברכים זועק אלינו:
אחים יקרים, אם יש לנו הזדמנות לוותר – בל נחמיצנה. הזדמנות לוותר היא רגע יקר ערך, בו ניתן לזכות בכל ישועה נכספת, כי הוויתור מוכיח שלא עומדים על קוצו של יוד, שלא נותנים רק כשמגיע, שאפשר לוותר ולהעניק גם כשאנחנו צודקים. וככל שהוויתור קשה יותר, ככל שהמוותר צודק יותר, ככל שהוויתור דורש הקרבה רבה יותר – כך כוחו יפה יותר לפתוח שערי שמים ולהעניק שפע ברכה וישועה, הרבה יותר מהמגיע ולמעלה מדרך הטבע!
האור שהציל מחושך…
מחוייך ונרגש, הסתובב לו החתן דנן בשטח הפתוח שמאחורי בית חמיו לעתיד, בו מתוכננת להתקיים שמחת נישואיו בעוד 24 שעות. הימים ימי קורונה והתקופה לא קלה, אולמות השמחה סגורים, אנשים מחפשים ונאלצים לאלתר מהרגע להרגע פתרונות משונים ומוזרים, וכך יצא שחמיו קבע ששמחת נישואיו תיערך בשטח פתוח – בחצר ענקית שמאחורי הבניין בו הוא מתגורר. עתה הגיע החתן לסיור בשטח, ערב לפני החתונה שנודעה להתקיים מחר בשעה טובה ומוצלחת.
הוא מסתובב במקום, בוחן את הרחבה המיועדת לגברים, את רחבת הנשים, כאן תעמוד בימת התזמורת, כאן יועמד שולחן הכבוד, ובפינה ההיא יתמקם הקייטרינג. מחר בבוקר יגיע צוות מיומן, ינחית בשטח כסאות ושולחנות, כלים ווילונות, תפאורה והצללה, והמקום יהפוך לאולם 'מפואר' – עד כמה שניתן. בעיני רוחו ראה את שמחת נישואיו מתקיימת במקום, ולבו נרגש…
'הלו, הלו!' – שמע לפתע קול עצבני מאחוריו, 'אתה קשור לחתונה שרוצים לעשות פה מחר?'- שאל השכן העצבני ולא ציפה לתשובה, 'דע לך, שלא יקום ולא יהיה. לא תהיה פה חתונה. אני מבין שאתה החתן – אז דע לך שאני אעמוד כאן ואחסום אותך בגופי. לא תהיה פה חתונה, נקודה!'
החתן חש שלבו מיטלטל בחוזקה. הרי כמה צער עברו עליו ועל כל בני משפחת החתן והכלה, במהלך הדיונים, האפשרויות, המחשבות והרעיונות בנוגע לאופן ומיקום החתונה בתקופה טרופה זו. סוף סוף הגיעו לפיתרון הזה, הסכימו עליו, הזמינו את בעלי המקצוע, הודיעו למוזמנים, הכל סגור וברור. עכשיו לבטל, 24 שעות לפני האירוע? איך אפשר? ומה נעשה? וכיצד תיערך החתונה? ולמה השכן הזה מתעקש? והאם הוא רשאי למנוע מהם את קיום החתונה?! הרי גם חמיו שותף בחצר הזו!
ברגע הראשון התבלבל, ברגע השני כבר חשש שהוא הולך ונדבק בעצביו של העצבני שמולו. הוא חשב לצעוק, אפילו להתווכח. גם לחמיו יש זכויות בחצר הזו, אמנם אולי לא ראוי לערוך בה חתונה, אבל בתקופה כה טרופה אי אפשר קצת להתחשב? למה להתעקש? למה לבטל אירוע יממה לפני מועדו? איך אפשר לצאת למלחמה מול חתן בערב יום חופתו?!
אולם, ברגע הבא החליט החתן להתגבר. הוא ישוחח עם חמיו מאוחר יותר, אבל לבטח לא יתעצבן, יכעס, או יצעק על השכן הנרגן. הוא הגיב באמירה סתמית כי הוא מבין אותו ויפעל לחפש מקום אחר, ופשוט ברח מהזירה, כשעיניו מלאות דמעות. החתונה שלו, אירוע של פעם בחיים. זה יקרה? מתי? איך? איפה? אולי לא יימצא מקום אחר?
את רגעי דמעותיו ניצל לפניה לאבא שבשמים, בעודו מטייל ומנסה להתאושש. ואז שמע לפתע קול תזמורת מנגנת, ורגליו הוליכוהו אל מקום הקול. לא עברו דקות ארוכות, והוא מצא עצמו עומד בשערי חצר מוסד חינוכי סמוך, כשבחצר המוסד מתנהלת חתונה של ממש, אמיתית, כמו זו הצפויה לו מחר בלילה!
הוא מחפש את מנהל המקום, ומברר אם המקום פנוי. הלה עובר ביומן לחודש הבא, בטוח שהשואל מתעניין על חתונה בעוד זמן מה. החתן מתקנו על אתר: 'אני מדבר על חתונה מחר בלילה. מחר. עוד 24 שעות – אנחנו בעיצומה. פנוי?'
המנהל לא הבין כיצד זה יתכן, אך בדק ביומנו ואישר. כן, מחר בערב האולם פנוי. 'תשמור לי אותו!' – כמעט מתחנן החתן, 'אני רק צריך לדבר ולסגור כמה פינות!' – אמר בעודו מנסה להתקשר להוריו, כשבעל האולם מצטחק לעברו: 'תגיד לי, מה יש לי לשמור? נראה לך שמישהו יזמין חתונה מהיום למחר? אם אתה רוצה, תבוא ותסגור. החצר שלי עולה 400 שקל!'
למחרת בשעת ערב, נערכה חתונת החתן הוותרן בחצר המוסד החינוכי האמור. אולי למותר לציין, כי עלות שכירות חצר המוסד היתה זולה משמעותית מעלות הכשרת המתחם שמאחורי בניין חמיו, והשמחה נערכה בו בתנאים משופרים ונוחים בהרבה, המותאמים לעריכת שמחה. ואז, בשלהי החתונה, התברר הנס הגדול:
באותו ערב, בסביבות השעה 6:00, התרחשה תקלת חשמל לא צפויה, שהשביתה את מערך החשמל ברחוב בו מתגורר חמיו של החתן. כן כן, בית הכלה, הבניין והרחוב כולו, וכמובן – החצר הסמוכה שיועדה לשמש כאולם החתונה. נקל לשער מה היה קורה לו החתונה היתה נערכת באותו מתחם מאחורי ביתו של המחותן, ללא חשמל ותאורה…
כעת התברר, כי השכן המציק והוויתור לדרישותיו הלא נעימות – הצילו מחתונה חשוכה, בכל המובנים. כל המשתתפים היו המומים מהנס הגלוי שבהעברת החתונה ברגע האחרון למקום אחר, מעטים מהם ידעו את הסוד: החתונה הועברה בשל ויתור, אצילי ומתוק כל כך, לילה לפני החתונה. בלי הוויתור – החתונה היתה נערכת בחושך, רק הודות לוויתור – ליהודים היתה אורה ושמחה!
אחים יקרים, את הסיפור הזה, שפורסם בגיליון 'אספקלריא' מפי בעלי המעשה, כדאי לראות מול עינינו בכל פעם שאנו שומעים דרישה כלשהי, הגונה יותר או פחות, מוצדקת יותר או בכלל לא. החיים מלמדים, שתמיד כדאי לוותר, גם אם זה לא נוח, גם אם זה לא מוצדק. כשיש לנו הזדמנות לוותר – זה משתלם לגמרי, זה הכי כדאי.
וככל שנאמץ התנהגות וותרנית, ככל שנחפש הזדמנויות לוותר ככל שנוכל, ככל שנהפוך את הוויתור לחלק מחיינו – כך נזכה לראות שבורא עולם מוותר לנו, ומעניק לנו בטובו גם כשלא מגיע לנו, כי הוא בכוחו הגדול משלם שכר טוב וגמול משתלם למוותרים, ומעניק להם שפע ישועות וברכות!
מקום תמורת מקום…
הסיפור הבא אירע בקיץ תש"פ, כשמוסדות החינוך נסגרו, משפחות על ילדיהן ננעלו בבתים, אין יוצא ואין בא. בבית משפחה אחת שחיה בצפיפות כל ימות השנה גבר הלחץ, הם ביקשו למצוא כל דרך להרחיב את דירתם. יש להם מרפסת מתקפלת על עמודי מתכת המשמשת אותם מדי שנה בחג הסוכות, והאב חשב כי נכון יעשה אם ירכיב אותה כבר עתה – בעיצומו של הקיץ, ויעניק לביתו עוד כמה מטרים, מרחב נשימה ומחיה…
אלא, שהוא ידע כי הוצאת המרפסת מסתירה את קרני השמש, פוגעת באור ובאוויר הנכנסים בבית השכן שמתחתיו. בעבר הסכים הלה שירחיב את ביתו למרות שנפגע מהדבר, וגם הסכים להרכבת המרפסת המתקפלת – כי במשך שבוע בשנה הוא מוכן לחיות בדירה חשוכה קמעא. אבל להרכיב את המרפסת הזו עכשיו, בעיצומו של הקיץ, לתקופה שאיש אינו יודע מה אורכה – לכך לא הסכים מעולם!
הוא פונה אל השכן ומבקש את הסכמתו, והלה התלבט והשיב כי ישוחח בעניין עם רעייתו וישיב בהקדם. כבר למחרת הופיע ותשובתו בפיו: 'זה באמת לא קל לנו, אבל החלטנו לוותר כדי שיהיה לך מקום בבית. רק זו בקשתי אליך – שתברך אותי שכשם שוויתרתי ונתתי לך עוד מקום בדירתך, כך תברכני שיהיה עוד מקום בדירתי שלי, כאשר בתי שמתעכב זיווגה זה עידן ועידנים, תזכה כבר להקים בית בישראל ותפנה את מקומה מביתי…'
השכן התרגש מהמחווה, ובירך את שכנו בחום. לא חלפו אלא שלושה שבועות, ובתו של השכן הוותרן ואציל המידות באה בברית האירוסין, עומדת להקים בית בישראל! הוויתור האצילי הוכיח את עצמו גם הפעם: הוא ויתר כדי שיהיה לשכנו יותר מקום, ובכח הוויתור פעל שיהיה לו עצמו יותר מקום בבית, כשבתו תינשא בשעה טובה ומוצלחת!
סיפור נפלא זה, שהתפרסם בגיליון 'השגחה פרטית', מאיר את עניין הויתור בנופך אצילי. גם ויתור לתקופת מה, גם ויתור שעלול להיראות פעוט – יש בו את היכולת לחולל מהפכות, לפעול ישועות, לפתוח שערים. אחים יקרים, הבה נוותר בכל הזדמנות, הבה נוותר מכל הלב, זה הכלי וזה המפתח לפתוח לנו שערי שמים ולזכותנו בישועות נכספות!