"ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" (ז ה)
אחרי שהקב"ה מצוה את נח לבנות את התיבה ולהכניס לתוכה מכל החי וכו', אומרת התורה: "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" [בראשית ז ה]. כותב רש"י: "זה ביאתו לתיבה". מפליא! כאן נותנים לנח צל"ש על כך שנכנס לתיבה. והרי בהמשך כתוב: "ויבא נח ובניו ואשתו ובני בניו אל התיבה מפני מי המבול". מביא רש"י את דברי המדרש: "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
ובפסיקתא כתוב יותר מזה, "עד שראו שהיו המים מגיעים עד קרסוליהם לא נכנסו, שנאמר מפני מי המבול". אם כן, נח נכנס לתיבה כאשר הברירה היתה או לנסות להינצל על ידי כניסתו לתיבה, או לטבוע במים ככל בני דורו. וכי על בחירתו בחיים מגיע לו יישר כח, עד כדי שהתורה מציינת את צייתנותו, שעשה כאשר ציווהו ה'? הלא כל מי שאינו שוטה גמור המאבד עצמו לדעת היה נוהג כך!.
האבן עזרא אומר משפט שפותר את הקושי, וכך כתב: "ויעש נח כאשר צוה, ובא עם ביתו קרוב אל התיבה". על כך משבחתו התורה, שהכין עצמו לקיים מצוות ה'. וכך כתבו עוד מפרשים. שהכין עצמו מראש לכניסה לתיבה. על פי דברי האבן עזרא מתיישבת שאלתנו. אבל על פי דברי רש"י, עדין הדברים טעונים ביאור.
נחזור לסוף הפרק הקודם. אומרת התורה: "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה" [בראשית ו כב], מפרש רש"י: "זה בנין התיבה". אם נדקדק, נשים לב לשני הבדלים משמעותיים בין שני הפסוקים: בפסוק הראשון כתוב: "ויעש נח… כן עשה", ואילו בפסוק השני כתוב רק: "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'", בלי "כן עשה". הבדל נוסף, בפסוק הראשון כתוב אלקים, שם מידת הדין, ואילו בפסוק השני כתוב ה', מידת הרחמים.
ניתן ללמוד מפסוקים אלו כלל גדול בעבודת ה' יתברך. רעיון שיכול לנסוך בנו תקוה, רעננות וכוחות מחודשים. הקב"ה אינו מפשפש במחשבותיך, כוונותיך ורצונותיך. אין הוא חוקר ובודק מפני מה קיימת את המצוה. נח נכנס לתיבה, ובכך קיים את ציווי הבורא. אין הקב"ה לועג לו: 'חכם בלילה, לא האמנת למה שאמרתי לך! חיכית עד שיגיעו המים לקרסוליך ורק אז נכנסת לתיבה מחוסר ברירה. זה נקרא לעשות כאשר ציויתיך?!'… אכן כן! בסופו של דבר קיים נח את ציווי ה', וזה מה שחשוב בעיני הקב"ה. עד כמה גדלו חסדי ה' על בריותיו!
ניקח דוגמא מהחיים: אדם בא הביתה ביום חמישי בערב, ומוצא את הדלת נעולה בפניו. דופק, ולא נענה. אשתו הלכה לנוח, הילדים משחקים בשקט בחדרם הסגור. מה יעשה, לאן ילך? נזכר שיש עכשיו ב'בית המדרש' שיעור מעניין בפרשת השבוע. מחוסר ברירה הלך. טעם וראה כי טוב ה'. נהנה עד מאד מהשיעור.
"ויעש נח ככל אשר צוהו ה'". נכון, הוא נכנס לתיבה מפני מי המבול. אבל תכל'ס, עשה ציווי ה'.
לעיתים אדם לומד תורה ומקיים מצוות לא מתוך אהבת ה', לא מתוך הכרה בערך עשיית רצונו יתברך, אלא מחמת אילוצים ונסיבות. פעמים שעושה מתוך כפיה, מתוך בושה וכדומה. עם כל זאת, למצוה יחשב לו.
זכות לימוד התורה של החתול
הרבי מקוצק היה מספר: פעם היה בחור מופלג בתורה ויראה. כשהגיע לפרקו, לקחו גביר גדול כחתן לבתו המושלמת, תוך הבטחה שידאג לצרכיו כל ימי חייו, למען יוכל לשקוד בהשקט ושלוה על התורה ועל העבודה. ואכן, לאחר ימי המשתה סידר הגביר עבור חתנו עליית גג שקטנה, מובדלת ומופרשת משאר בני אדם, התקין בה מיטה ושולחן, כסא ומנורה למען יוכל החתן המופלג לשבת בנחת ולעסוק בתורה.
למען לא יופרע מעבודת הקודש, דאגו שאף לא יזדקק לרדת מעלייתו לארוחת הצהרים. אשת הגביר, בכבודה ובעצמה, היתה מטפסת ועולה, ומגישה לו ארוחתו דבר יום ביומו.
בתחילה התנהל הכל כראי. החתן המשיך להתמיד כמקדמת דנא, אך לאט לאט פחתה התלהבותו. ראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, והחל להפחית מעבודת הקודש. ישב לו בחדרו, למד שעה קלה, ואז – מעט שינות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב. רק כשהיה שומע את חריקת המדרגות כאשר היתה חמותו עולה להגיש ארוחתו, היה מתנער, פותח את הגמרא, מתחיל לנענע גופו כלולב, ולזעוק ככרוכיא "אמר אביי, אמר רבא, מקשים התוספות ומיישב רבי עקיבא איגר".
המדרגות חרקו יותר מפעם אחת ביום, הוא היה משוכנע שחמותו באה להנות משמיעת נועם קול תורתו, ובכל פעם היה מתחיל בקול גדול "אמר אביי, איי אמר רבא, זאגט רש"י, מקשים התוספות 'אבומבע קאשע', ונראה לי ליישב… ושוב לא קשיא מידי".
משרבו חריקות המדרגות, הציץ דרך חור המנעול תוך פיזום הפזמון הרגיל, ולתדהמתו לא ראה דבר. פתח את הדלת, ו… ראה חתול גדול ושמן יורד לו בנחת. מתברר שהחתול הוא זה שעלה וירד במדרגות כל העת. לחתול היתה זכות גדולה בלימוד התורה של החתן הבטלן…
ואגב חתולים, אספר קוריוז מענין: בשכנותי מתגורר אדם שמגדל חתולים להנאתו. בחג הסוכות היו החתולים נצמדים אלינו. מטרד של ממש. מטפסים ופוסעים על הסכך. מתרווחים על הכיסאות מתפרקדים על המיטות, נהגו מנהג בעלי בית.
אך ראה זה פלא, היות והיו לנו אורחים רבים, המשכנו לשבת בסוכה גם בשמיני עצרת, לאחר שפחתנו בה ארבעה טפחים כדת וכדין. כאשר ישבנו לסעודה הרגשנו שחסר לנו משהו… נזכרנו, החתולים! חיכינו וחיכינו… אף אחד לא הגיע. אמרתי לאשתי: "כנראה היו צריכים תיקון בסוכה כשרה… באו על תיקונים וחזרו למקומם"…
אמר הרבי מקוצק, יש אדם שזכות הלימוד לו תלויה בחתול, אבל, במבחן התוצאה הוא למד וגם 'לימוד' עלוב שכזה יעמוד לזכותו.
על פי הדברים האלה, ניתן להבין את ההבדלים בין שני הפסוקים: הפסוק הראשון מדבר על עשיית התיבה. שם כתוב "כן עשה". על בניית התיבה אפשר לתת לנח את כל הקרדיט. מאה ועשרים שנה עמל ב'מספנות נח' על התיבה, אך ורק כדי לקיים את רצון ה'. נח עשה "ככל אשר צוה אותו אלקים – כן עשה". מעשהו היה רק בגלל ציוויו של הקב"ה. אך בהמשך, בכניסתו לתיבה, כבר לא היה רק בגלל ציווי ה', אלא משום שדחקוהו המים, לפיכך לא נאמר שם "כן עשה".
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')