מעשה בתושב אחד הריכוזים החרדיים הגדולים בארץ הקודש, שביום מן הימים קיבל שיחת טלפון מעניינת.
"שלום", שמע מעברו השני של הקו קולו של בחור צעיר, "אני רוצה להזמין את הרב לשמחת האירוסין שלי שתתקיים בעוד שעות אחדות, וחשוב לי מאוד שהרב יבוא".
"קודם כל אני לא רב", השיב האיש, "ודבר שני אני לא מכיר אותך ואני לא יודע למה אתה רוצה שאני אגיע…".
הבחור הצעיר השיב שהוא מאוד עסוק בהכנות אחרונות ואין לו זמן להסביר את עצמו: "האירוע יתקיים באולם פלוני, בשעה שמונה וחצי, אני ממש מבקש שהרב יבוא, ולא, זאת לא טעות, הרב בוודאי מכיר אותי".
הוא התלבט קצת, ההזמנה הזאת נשמעה תמוהה מאוד, אבל האולם המדובר לא רחוק מביתו, התאריך גם הוא לא רחוק ממועד ההזמנה כך שהוא לא יספיק לשכוח עד אז, ובעיקר, הסקרנות התעוררה בקרבו, הוא חייב לדעת במה מדובר. מי זה החתן הזה שכל כך רוצה לראותו בשמחת האירוסין שלו…
הגיע היהודי לאולם בשעה היעודה, והבחין בחתן ואביו שעומדים נרגשים ומקבלים את פני הבאים. אך חצו רגליו את מפתן דלת הכניסה של האולם, וכבר אצו רצו השניים לעברו, התנפלו עליו בחיבוק חם, והובילו אותו כמו חתן ביום חופתו, להושיבו בשולחן הכבוד…
הוא כבר היה לגמרי מבולבל, במה דברים אמורים? אולי הם רוצים ממני כסף? מה כבר יכול להיות הסיפור.
אבל אז התיישב החתן על ידו וסיפר לו בלחש את הסיפור הבא:
"אתה אולי לא זוכר, אבל כשאני הייתי בכתה ב', אתה היית המלמד שלי. מאז כבר עברו שנים רבות, אתה עצמך פנית למקצוע שונה לחלוטין. אולי שכחת את הסיפור אבל אני זוכר אותו היטב.
"הסיפור היה ביום שגרתי. ילד אחד מילדי הכיתה שלי הגיע לחיידר עם שעון יד חדש ונוצץ. אבא שלו חזר מאמריקה והביא לו מתנה, שעון מרשים ומעורר קנאה.
"כולם מאוד התלהבו, ואני מאוד מאוד קינאתי. בהפסקה השעון החדש הציק לו קצת, הילד הוריד אותו מהיד ושם על השולחן שלו, ואני שמעולם לא שלחתי יד ברכוש זולתי, לא יכולתי הפעם לעמוד בפיתוי ולקחתי את השעון, הכנסתי עמוק בילקוט שלי, שאף אחד לא יראה.
כמובן שבסוף ההפסקה שם הילד השני את לבו לכך שהשעון נעלם, הוא השמיע קול זעקה, כולם התחילו לחפש ואז נכנס המלמד, אתה, לכיתה והבין את אשר אירע.
"הכרזת על בדיקה כללית של הילקוטים, כדי לוודא שהשעון לא נפל אולי בטעות לתוך אחד התיקים. כולם עמדו בשורה והמתינו שתבדוק להם את הילקוט. הם לא פחדו, כי הם ידעו שהשעון לא 'נפל' לילקוט שלהם, אבל אני רעדתי מפחד.
"ספרתי את השניות, ידעתי שברגע שאתה תתפוס את השעון בילקוט שלי, יוכתם שמי לנצח. אני אהיה "הגנב של הכתה…".
"והנה הגיע הרגע הגורלי, פתחת את הילקוט שלי, חיטטת בפנים, הסתכלת פה ושם, והחזרתי לי את הילקוט…
"אבן גדולה נגולה מעל לבי. חשבתי שלא מצאת את השעון, אבל כשסידרתי בחזרה את הילקוט שהתבלגן במהלך הבדיקה שביצעת, הבנתי שדווקא כן לקחת את השעון, ופשוט לא סיפרת לאף אחד.
"כשסיימת לחפש בכל הילקוטים, פתאום 'מצאת' כביכול את השעון במגירה שלך, החזרת לילד המאושר את השעון, ואני עצמי שמחתי שלא הושפלתי בפני כל הכתה, אבל ידעתי שה'פסק' שלי עוד מחכה לי מעבר לפינה. בטח תספר להורים שלי, אולי תקרא לי לחדר ו'תחנך' אותי ממתנת ידך הרחבה כפי שנהגו אז מלמדים רבים לעשות כשתפסו ילד במעשה שכזה…
"אבל לא. לא קראת לי ולא דיברת איתי וגם לא סיפרת להורים שלי. לא זו בלבד, אלא שכעבור יומיים מינית אותי להיות האחראי על קופת הכיתה, והסברת לכולם, ובעיקר לי, שאתה סומך עלי כי אני ילד נאמן שאפשר לסמוך עליו עם כסף.
"החזרת לי את האימון בעצמי, נתת לי צ'אנס נוסף, הצלת אותי מהגורל השמור למי שנתפס בגניבה, ובעיקר הצלת אותי מגורלו של מי שהפך להיות גנב חלילה וחס… ואני הבנתי שזכיתי במלמד יוצא דופן, איש חינוך אמיתי, שידע לשמור על כבודי וגרם לי להתחרט מעומק הלב על הכישלון החד פעמי, ולא לחזור עליו שוב לעולם…".
איסור גדול בכפליים
את הסיפור הזה שמענו מפיו של הג"ר דניאל חיים אורלנצ'יק, מחבר ספר 'לשון הרע בחינוך' ושאר ספרים בהלכות שמירת הלשון.
"יש אנשים החושבים שילד קטן לא מבין כלום. אפשר לדבר עליו לשון הרע חלילה, הוא ממילא קטנצ'יק כזה, בסך הכל בן שש, מה הוא מבין… אפשר להשפיל אותו כי הוא קטן. "עד החתונה זה יעבור…".
"זאת טעות נוראה. ילדים קטנים יודעים להיעלב, הם יודעים להיפגע, יש להם רגשות לא פחות מלמבוגרים, וחובה להיזהר בכבודם. האיסור לדבר לשון הרע הוא גם על ילדים, אין שום היתר לדבר לשון הרע על ילד.
"מישהו חושב שלהרוג ילד זה עוון חמור פחות מלהרוג אדם מבוגר? ברור שלא. אז למה להלבין את פניו אתה חושב שמותר? בגלל שהוא קטן ולא יכול להחזיר לך???
"אני רוצה לספר סיפור הפוך מאותו סיפור על ילד שלקח שעון, שהתוצאה שלו נוראה ומזעזעת.
היה פעם איש אחד 'שנה ופירש', שהיה בעמדה בכירה וגרם הרבה מאוד נזק ליהדות החרדית בכל דרך שרק התאפשרה לו ובמיוחד הוא התנכל לחינוך החרדי.
"שאלו אותו למה הוא מתנהג כך, וכמובן שהוא לא סיפר את האמת. אבל מי שהכירו אותו סיפרו שבצעירותו תפסו אותו פעם בחיידר כשהוא לוקח חפץ שאינו שלו. אני לא יודע אם הוא לקח בכוונה או בטעות, והאמת היא שזה בכלל לא משנה.
"מה שכן משנה זה מה היתה תגובת המלמד שלו. הוא לקח פתק לבן, כתב עליו עם לורד שחור ובאותיות גדולות "גנב", הדביק את הפתק על מצח הילד, ולקח אותו לסיבוב בכל הכיתות של החיידר, שכולם ידעו שהוא גנב…
"הוא היה רק ילד, הוא באמת לא יכול היה להחזיר למלמד על מעשיו. אם רק היה פוצה את פיו, הוא היה סופג גם מכות נאמנות בנוסף להשפלה הנוראה שחווה.
"פלא שזה מה שיצא ממנו??? פלא שהוא קיבל שנאה אדירה ותיעוב מוחלט לכל מה שלימדו אותו באותו חיידר שבו השפילו אותו כל כך?
"לכן חובה על כל מלמד, כל איש חינוך, כל הורה, חייבים ללמוד את הלכות שמירת הלשון. חייבים לחשוב על כל מילה שמוציאים מהפה, מה שצריך לעשות כדי לחנך את הילד עושים, אבל זה צריך להיות לאחר מחשבה, לאחר שיקול דעת, לבדוק כל דבר ושוב ושוב.
"שמעתי פעם יהודי שניגש למישהו אחר ושואל אותו, תגיד, הילד הזה והזה מציק גם לילד שלך או שרק לבן שלי הוא מתאכזר??? הילדים של שניהם למדו באותה כיתה וילד שלישי כנראה הציק לאחד מהם… ההוא לא ידע מה לענות, הוא יבדוק בבית עם הבן שלו…
אתם מבינים איזה לשון הרע נורא ואיום זה? אני לא אומר שצריך להבליג על התנהגות לא ראויה כלפי הילד שלכם. אם יש מי שמציק לו צריך לטל בזה, אבל צריך לשמור על הפה, צריך לברר בעדינות, צריך לבדוק עם מי מדברים. ואם הילד של האיש ההוא סובל גם, מה הוא יכול לעזור לכם? שתפנו ביחד למלמד? ניסיתם לפנות לבד וזה לא הצליח שצריך עזרה מאנשים נוספים?
"אולי באמת היה מותר לו במקרה הספציפי הזה לשאול ולברר, אבל אפשר לשאול בצורה אחרת, ולמה אני הייתי צריך לשמוע את זה??? הרי זה בוודאי לא היה חיוני לטובת העניין.
"אותו הדבר לגבי מלמד שרוצה לברר אצל מלמד אחר לגבי התנהגות של ילד מסוים, או סתם שיחת חולין בחדר המלמדים עלולה להכיל הרבה מאוד לשון הרע על ילדים אם אין מודעות חלילה, ואם אין הקפדה מה אומרים ואיך אומרים.
"צריך הרבה רחמי שמים להינצל מדיבורים אסורים, אבל בעיקר צריך ללמוד את ההלכות בקביעות ולשנן שוב ושוב, כמו שהחפץ חיים הקדוש אומר שמי שמתרגל ללמוד את ההלכות ואת המוסר בענייני שמירת הדיבור, הלשון שלו הופכת להיות זהירה יותר, והוא שם לב הרבה יותר לכל מה שהוא מוציא מהפה שלו.
"לסיכום, במקרה שמדובר בילדים, חומרת הדיבור של לשון הרע גדולה בכפליים, כי חוץ מהעובדה שמדובר לשון הרע, מדובר גם בפגיעה קשה מאוד בנפש הילד, ובחינוך שלו לתורה וליראת שמים".