בימי ספירת העומר השתתפתי בכנס שנערך בירושלים. הכנס הסתיים מאוחר בלילה, וכדי להגיע בחזרה לביתי שבבית שמש, היה עלי לעלות על אוטובוס שאורגן במיוחד עבור המשתתפים בכנס. הכנס נערך באולם בשכונה מרוחקת, באזור שאין בו תחנת אוטובוס, ולכן היה האוטובוס המאורגן הזה האפשרות היחידה מבחינתי להגיע הביתה.
אולם חזקה עלי הוראתו של אבי שיחי', שלימד אותי שלא יוצאים מהעיר לפני שמתפללים מעריב. לפני שיצאתי לכנס עדיין לא יכלו להתפלל מעריב, ועכשיו, לפני היציאה מירושלים, עלי להתפלל.
הרמקול הדהד, המארגנים הודיעו שהאוטובוס יוצא ממש בדקות אלו, אבל על הקבלה שלי איני יכול לוותר. חשבתי לעצמי, שבשער הבhטחון כתוב שהקב"ה מנהיג כל אחד באופן פרטי ונותן לו כל מה שהוא צריך, ואם כך, אין לי שום בעיה. אעמוד ואתפלל מעריב כראוי, טרם היציאה מהעיר.
כדי להרגיע את עצמי לגמרי, הוספתי מחשבה שאבא שלי – אבי שבשמים – מחכה לי עם רכב בחוץ, וכך בוודאי אין כל סיבה להילחץ.
התפללתי כראוי, כולל ספירת העומר, ואחר כך יצאתי לרחבה שלפני האולם. ואז אני רואה אברך עומד להתניע את הרכב שלו. שאלתי אותו לאן הוא נוסע. "לבית שמש", הוא אומר לי. נכנסתי לרכב בהודיה לה' על האוטו שחיכה לי בחוץ…
*
בניו יורק חי צדיק בן עלייה, הרב הצדיק ר' מרדכי זלינסקי זצ"ל. הוא גר בוויליאמסבורג, ויום אחד הוצרך לנסוע למנהטן הגדולה בשביל לפגוש רופא שיטפל בבנו. מנהטן היא אזור שליהודי בכלל לא פשוט להסתובב בו. צריכים שם רחמים גדולים כדי להינצל מראיות אסורות, ור' מרדכי שמר על עצמו מכל משמר.
כאשר סיימו את הביקור אצל הרופא, נשארו ר' מרדכי ובנו באחד הרחובות הצדדיים, וחיכו למונית שתסיע אותם לוויליאמסבורג. הבן טען שאין כל סיכוי שמונית תעצור כאן, ולכן יש לצאת לרחוב ראשי, אולם ר' מרדכי היה איתן בדעתו. "הרחוב הראשי הוא לא מקום בשבילנו. נחכה כאן".
עודם מדברים והנה רכב פרטי עוצר לידם, וממושב הנהג ניבטות אליהם פנים מוכרות. "שלום", אומר להם יהודי שיושב ליד ההגה, "לאן אתם צריכים?" מכאן הדרך לוויליאמסבורג פשוטה ושמורה. ר' מרדכי סיפר ליהודי שהיה עליו להגיע לרופא והוא מחפש רכב שייקח אותם הביתה, ולבן שלו הוא אומר: "תראה, אנחנו עשינו את שלנו בשמירת העיניים, וד' עשה את שלו ושלח לנו רכב אל הרחוב הקטן הזה".
(השגחה פרטית)